<h1>שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ב.</h2>
תוס' ד"ה הא גופא קשיא וכו', טפי משוגג. גליון והקשה רבינו ברוך דמהכל ממירין שמעינן תרי חידושי מזיד ויורש ומהכל שוחטין לא שמעינן כי אם כותי וצריך לומר דממירין בלא הכל שפיר משמע לכתחילה אבל שוחטין בלא הכל לא משמע מידי ע"כ בגי'. וכ"ת א"כ כי פריך בחולין מהכל מעריכין ונודרין לימא דלמזיד צריך כדמשני הכא וי"ל דלא אמרינן הכי רק היכא דלקי והיינו הא דפריך בחולין דמשום סיפא מתניא.
תוס' ד"ה קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים. ג' קרבנו כתיב חד בבקר וחד בצאן וחד בכבש ופי' קרבנו ולא קרבן חבירו וקשה דבפ' ב' מדות דרשינן ידו ולא יד אשתו ולא יד שלוחו וא"כ למה לי ולא קרבן חבירו וי"ל דאי לאו קרבנו ולא קרבן חבירו לא הוי מוקמינן ליה ידו ולא יד שלוחו אלא ולא יד חבירו אבל שלוחו הוי אמרינן שלוחו של אדם כמותו וכן עובד כוכבים דאי לאו אלא חד הוי מוקמינן ליה בעובד כוכבים אבל חבירו סומך וא"ת ולמה לי ידו ולא יד אשתו תיפוק ליה דבני ישראל סומכין ולא נשים סומכות וי"ל דהו"א ה"מ קרבן עצמן אבל בקרבן בעלה אימא דסומכות.
גמ', לכתחילה והדר תני, תיבות והדר תני נמחק. להמיר (אלא שאם המיר מומר), תיבות אלא שאם המיר מומר נמחק. לך קרא דכתיב, [צ"ל] לך מקרא דכתיב. לא שאדם רשאי להמיר שאם, [צ"ל] ולא שאדם רשאי להמיר אלא שאם. כר' יהודה דתנן יורש, [צ"ל] כר' יהודה דתניא יורש, גליון דתניא גרסי' אבל במשנה לא נזכר דברי ר' יהודה אלא דברי ר"מ. הר"פ ז"ל. דר' יהודה יליף תחילת הקדש וכו', גירסת ספרים ישנים היא בענין אחר וכן היא הגירסא בתחילת ערכין אבל רש"י גריס כבעמוד. נפקא דאייתר ליה, [צ"ל] נפקא ואייתר ליה. לרבו' היורש [צ"ל] לרבות את היורש.
רש"י ד"ה לא שאדם רשאי דיעבד. [צ"ל] לא שאדם רשאי להמיר דיעבד. ד"ה ה"ג אלא הכי קתני וכו', דיעבד כמו דאם המירה. [צ"ל] דיעבד כגון אם המירה. ד"ה מסוף הקדש וכו', לשחיטה ואי קשיא והא קרי לה. [צ"ל] לשחיטה ואהכי קרי לה, והשאר נמחק. ד"ה תלתא קרבנו כתיבי וכו', ובשלשתם כתיב סמיכה. [צ"ל] ובשלשתם כתיב סמיכה [דתלת קרבנו] כתיב [בשלמים ואם מן] הצאן [קרבנו] אם [כבש הוא מקריב] קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו א"נ בעז כתיב תלתא קרבנו בעניינא אע"ג דלא סמכין ליה אצל וסמך.
תוס' ד"ה הכל ממירין וכו', ואחד נשים. גליון הכא צריך למיתני לנשים משום דתמורה אינה בכל אדם שאינה בצבור. ע"כ. ד"ה וסופג וכו', דלקי עליה. דסד"א דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. ד"ה הא גופא קשיא וכו', דכה"ג פריך בריש חולין וצ"ל. [צ"ל] דכה"ג פריק בריש חולין דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד וצ"ל. שם, למה לי ופירש רבינו שלמה זכרונו לברכה התם. [צ"ל] למה לי כדפרש"י התם. שם, ממה שהקשה. גליון. ליתני הכל ממירין וסופג את הארבעים, ועיין בריש חולין בתוס'. ת"ח. שם, נשים דסד"א אהני. [צ"ל] נשים וסד"א אהני. ד"ה תחילת הקדש וכו', לשחיטה ולהכי קרי לתמורה סוף הקדש (כמו) במסכת נזיר משום דלא אמרינן התם. [צ"ל] לשחיטה והא דקרי לתמורה סוף הקדש במסכת נזיר משום דלא איירינן התם. ד"ה ורבי מאיר וכו', זה מזה. גליון וכן לר' יהודה אי לא כתב כי אם המר ימיר הוי נמי מוקי לרבות יורש דהכי משמע טפי ואתא קרבנו למעט והמר ימיר לרבות אשה. שם, לרבות יורש דסומך. [צ"ל] לרבות יורש אמר דסומך.
<h2>דף ב:</h2>
גמ', כי עבדא לא לקיא. ה"נ מ"ל דלא חלה תמורה עליה אלא משום דאייתי השוה אשה לאיש כו' נקט לקי. ויש ספרים גרסי ל"א ה"א ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כו' ותימה הא לר"י מימר לאו (שאין) [שיש] בו מעשה הוא ועוד אטו נשבע ומקלל ומסית ומדיח לא יהיו נוהגים באשה משום דאין בהם כל זה. תוס'.
גמ', וטמא. ואין עושין תמורה ואין מביאין. גליון וג"כ תוס' אי לא גרסינן עליהן הכי פי' אין מביאין נסכים בלא קרבן אבל אם מביא קרבן מביא עמו נסכים או משל צבור ואי גרסי' עליהם פי' אין חייבין להביא נסכים עם קרבנו אלא שיקבלו עולתו בלא נסכים וקרבנו טעון נסכים משל ב"ד ותימה למאי מביאין משל צבור לימא [דכופין אותו להביא נסכים משלו] כדאמרי' בהתודה גבי ישראל י"ל דהני מילי בישראל אבל עובד כוכבים לאו בר כפיה הוא. [אא"ה עיין מנחות דף ע"ג ע"ב אות ד' אות ו' בהחדושים עכ"ה].
גמ', אין עושין תמורה ורמי בר חמא בהקדיש עובד כוכבים כו', [צ"ל] אין עושין תמורה אמר ליה (אא"ה בתוס' לא הי' הגירסא אמר ליה כי אם אלא בהקדיש) בהקדיש עובד כוכבים כו' כלומר פשיטא דאין אותו קרבן עושה תמורה תימה לר' יוסי דאמר קדשי עובד כוכבי' עושה תמורה למה שינה בעייתו משום ת"ש דרבא לימא אליבא דר"ש לא קמבעיא ליה דאין קרבנו עושה תמורה כי קא מבעיא ליה אליבא דר' יוסי דאמר קרבן עובד כוכבי' עושה תמור' אי אמרינן ה"מ (אם) [דוקא] ישראל ממיר בקרבן העובד כוכבי' אבל הוא עצמו כיון דלא אתי לכלל עונש [אינו] ממיר וי"ל דהא נמי פשיטא לר"י דעובד כוכבים עצמו ממיר דאל"כ איך ממיר ישראל בקרבנו הא אין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו אלא ע"כ כשאמר העובד כוכבים מי שרוצה להמיר יביא וימיר ואם הוא אינו יכול להמיר גם אנו לא נוכל להמיר בשביל רשותו דכל מילתא דהוא לא מצי עביד שליחא נמי לא מצי עביד. תוס'.
רש"י ד"ה המקדיש מוסיף חומש וכו', תמורה, ע"א וכו'. גליון לישנא קמא עיקר דללישנא בתרא לא איצטריך ר' אבוה לאשמועינן דמתניתין היא בערכין.
גמ', אלא לשון זכר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו אשה מנין ת"ל כו', [צ"ל] אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות אשה ת"ל כו', והשאר נמחק. נפקא ליה מואם ור' יהודה ואם לא, [צ"ל] נפקא ליה מוי"ו ור' יהודה וי"ו לא. שבתורה איצטריך מהו דתימא כו', [צ"ל] שבתורה מהו דתימא (תיבת איצטריך נמחק) ס"א ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל ממיר דלאו מעשה הוא אימא לא ניחייב אשה קמ"ל ולר' יוחנן דאמר דבור כעושה מעשה דמי קרא למאי אתא איצטריך מהו דתימא כו', כך הוא גירסא של הספרים של קלף. דתנן אין הצבור והשותפין עושין, [צ"ל] דתנן הצבור והשותפין אין עושין. מהו שימיר, ס"א מהו שיתפיס בתמורה, ותיבת שימיר נמחק. לעונת נדרים לא תיבעי לך דכיון, תיבות לא תיבעי לך דכיון נמחק. בקטן שהגיע לעונת נדרים, גליון למ"ד דאורייתא דאורייתא ולמ"ד דרבנן בעי להחמיר מדרבנן. מי אמרינן כיון דאמר מר איש מה ת"ל כי יפליא נדר לרבות מופלא הסמוך לאיש דקדשו קדוש מדאקדושי מקדיש כו', [צ"ל] מי אמרינן מדאקדושי מקדיש כו', והשאר נמחק. או דלמא כיון דלאו בר עונשין הוא, גליון אע"ג דמשום האי טעמא לא אמרינן דאין הקדשו הקדש היינו טעמא כיון דתמורה הוא לאו שאין בו מעשה ואין שוה בכל משו"ה בסברא גריעא בעלמא ממעטינן הכא ולא ילפי מבעלמא. לא מיתפיס אם תימצי לומר, [צ"ל] לא קדשה ואפילו אם תמצי לומר. מקדיש דתניא איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות בישראל אמורי נמי ממיר, [צ"ל] מקדיש אמורי נמי מימר, והשאר נמחק. ומתכפר בישראל בתר מקדיש אזלינן וכו' תיפשוט ליה מדר' אבהו דא"ר אבהו א"ר יוחנן המקדיש מוסיף חומש, [צ"ל] ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן [וכו'] הא נמי תפשוט ליה מדר' אבהו אר"י דא"ר אבהו אר"י מקדיש מוסיף חומש.
רש"י ד"ה ת"ל ואם המר ימיר. מדכתיב קרא. [צ"ל] ת"ל ואם המר ימיר. מדשנייה קרא. ד"ה לא לקיא, דאם המירה תמורתה אינה תמורה. [צ"ל] לא לקיא. דאין תמורתה תמורה. ד"ה ומשני ה"ג וכו', אבל לאו שאין בו מעשה. גליון לא גרסינן זה דאטו מקלל ומסית דלית בהו מעשה מי לא הוי באשה. ד"ה ל"א וכו', בתמורה אין צבור עושין. [צ"ל] בתמורה דצבור אין עושין. ד"ה שלא הגיע וכו'. אפי' ידע למי. [צ"ל] אפי' יודע למי. ד"ה לא מיתפיס וכו', כלומר מאן דאיתיה. [צ"ל] כלומר במאן דאיתיה. ד"ה מדאקדושי מקדיש, דהא מרבינן במנחות. [צ"ל] דהא אמרינן במנחות. ד"ה ואין חייבין עליהן. עי' תוס' מנחות דף ע"ג ע"ב. ד"ה ואין מביאין כו', והכי פירושא דאין מביאין. [צ"ל] והכי פירושו אין מביאין. ד"ה טובת הנאה שלו וכו', שירצה (אי נמי) ואם. [צ"ל] שירצה אי נמי אם, אות ו' נמחק. שם, של נתרם בשבילו. [צ"ל] של הנתרם בשבילו. שם, טבל שלו נמצא. [צ"ל] טבל שלי נמצא, אות ו' נמחק. ד"ה התם הוא דקאתי מכח ישראל. [צ"ל] התם הוא דקאתי קרבן מכח ישראל.
<h2>דף ג.</h2>
גמ', לא נהנין מדרבנן פי' כיון דאין בהן מעילה ע"כ לא נהנין אלא מדרבנן והקשה הר"ר יעקב בר שמואל מנלן והלא שלמים שאין מועלין בהם ואסורין בהנאה מן התורה וי"ל דמשמע ליה דכיון שיש בהן כל הקולו' הללו שאין בהן פיגול ונותר וטמא דלא הוי מדאורייתא. תוס'.
גמ', מ"ט דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומ' כתיב [צ"ל] מ"ט גמר חט חט מתרומה כתיב הכא נפש כי תמעול מעל בה' וחטא וכתיב בתרומה ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' ס"א כדר' אבהו דאמר ר' אבהו ילפי מעילה חט חט מתרומה כתיב במעילה נפש וגו' (מתיבת דכתיב עד תיבות בני ישראל נמחק). מ"ט. גליון יש ספרים דגרסי דבר אל בני ישראל נפש כי תמעול מעל ולא נהירא דבסמוך קאמר אבל קדשי בדה"ב מועלין מ"ט כו' ומאי קאמר והלא לא ילפינן מתרומה אלא מבני ישראל דכתיב בגופיה וא"נ קדושת דמים אמאי מעל הלא בני ישראל כו' ומיהו לפי' ר"י דפי' דבמד"א קאי אר"י ניחא וה"פ מאי טעמא קדשי בדק הבית מועלין בהו אי משום דכתיב לה' דמרבי כיון דבמעילה חט חט מתרומה גמר במילי טובא יש לדמות להדדי ומיהא משמע דסברא לדמויי קדשי מזבח דוקא דדמי לתרומה (ולפי הן) [ולהכי קאמר] דגמרי' מתרומה דלא ממעטינן מבני ישראל דכתיב במעילה משום דמשמע הכי בני ישראל מועלין ולא העובדי כוכבים אבל בני ישראל ימעלו בקדשי עובדי כוכבים לכך צריך לגמור מתרומה ע"כ גליון. ובגליון אחר כתוב דהאי פסוק לא מצא בשום מקום לכך נראה גירסא שבספרי וכתב הרב המעילי בפרשת מעילה לא נאמר בה בני ישראל ואם נאמר בזאת הפרשה דבר אל בני ישראל נפש כי תמעול מעל פרשיות הרבה מפסיקין בינתים מקרבן כהן משיח וקרבן צבור וקרבן (נשים) [נשיא] וקרבן הדיוט ופרשת טומאת מקדש וקדשיו ואמנם בתמורה אין שם פרשה מפסיק בין פרשת ערכין לפרשת תמורה ולפיכך אין מועלין בהן אבל אין נהנין בהן מגזירת חכמים ע"כ. גמר חט חט מתרומה. בקצת ספרים איכא לישנא אחרינא דבר אל בני ישראל כו' וקשה בסמוך דקאמר דגמר חט חט מתרומה היינו דקדוש [קדושת] הגוף משמע דמתרומה גמרינן ולא מגופה. וקשה לר"ב דא"כ בני ישראל דלגבי מעילה מיותר ואמאי לא מפקינן בני ישראל ולא נשים כמו בסמיכה ואפילו תימא נפש מרבי להו מ"מ בני ישראל ממעיט. תוס'.
גמ', ובתרומה כתיב בני ישראל בפרק האיש מקדש אמרינן תרומת עובד כוכבים מדמעת ור"ש פוטר. ופ"ה משו' דסבר ר"ש דגנך ולא דיגון עובד כוכבי' ור"י פי' משום דסבר בני ישראל ולא עובדי כוכבים.
גמ', ואין ס"א ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא מ"ט פיגול יליף עון עון מנותר כתיב גבי פיגול והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכתיב גבי נותר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חילל ויליף נותר חילול חילול מטומאה כתיב גבי נותר חילול כתיב גבי טומאה חילול וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בני ישראל ולא עובדי כוכבי' כך גי' גמ' של קלף הישנות רש"י ותוס' ז"ל.
תוס' ד"ה ויליף וכו', פסול טומאה ומיהו בתוס' הקשה ר"ב למה לי למיגמר חילול חילול מטומאה תיפוק ליה דלא יחללו גופיה מיירי גם בנותר ומורי אמר האי דתני לוי אינה דרשה גמורה דלא נצטרך עוד לדרשה דחילול חילול מטומאה שהרי בכל התלמוד היא מוזכרת ואינה אלא דרשה לגלויי לן דיש לנו לדרוש חילול חילול מטומאה יותר משאר דברים.
גמ', ומעשר בהמה למעשר דגן. בפ' ב"ש פריך והיאך דנין למד מן המלמד ומשני. תוס'.
גמ', וגבי מעשר דגן וכו' ולא עובדי כוכבים. גליון לא מצי למימר דאתא למעט נשים דכיון דאיתרבו לתמורה אין למעטיה.
גמ', אזרח אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה [צ"ל] אזרח אזרח מביא נסכים בפני עצמן ואין העובד כוכבים מביא [נסכים] בפני עצמן יכול כשהן מביאין קרבן אינו טעון נסכים לא משלו ולא משל צבור ת"ל ככה. וה"פ אזרח מביא נסכים עם הזבח ואין העובד כוכבים כו' אפילו עם הזבח יכול כו' עם הצבור ת"ל ככה.
גמ', אבל קדשי בדק הבית [כו'] לא. תימה [דהכא משמע דלא נפקא] לן אזהרה במעילה אלא מגז"ש דחט חט מתרומה ובפרק אלו הן הלוקין משמע דקדשי בדק הבית לוקין דקחשיב הקדש שלא נפדו דלוקין ומדקאמר שלא נפדו משמע דיש לו פדיון אלמא דבקדשי בדק הבית מיירי ובפסולי המוקדשין שלא נפדו לא ידעתי בטוב אם יש בהם מעילה וכן בההיא יש חורש תלם משמע דאיכא לאו דמעילה וכן קשה מהיכי תיתי קדשי בדק הבית פגם ונהנה ושליח שעשה שליחותו ומחובר לקרקע דמפקינן פ' הנהנה כל הני מגז"ש דתרומה ולכאורה אף בקדשי בדק הבית איירי דמחובר לקרקע לא שייך אלא בקדשי בדק הבית ופר"י דודאי לכל שאר דינים ילפי מגז"ש אף בקדשי בדק הבית לבד מקדשי עובדי כוכבים משום דכתיב בהו לה' ומרבי להו למעילה ומוקמינן ריבויי דלה' בקדשי בדק הבית לבד משום דבעינן לדמויי הגז"ש כל מה שנוכל ואהני הגז"ש לאפוקי קדשי מזבח דדמיא לתרומה ואהני קרא לריבויי קדשי בדק הבית למעילה אבל ודאי לשאר דינים ילפינן. תוס'.
גמ', אמר רב יהודה האי כללא לא מיירי אלא בהני דאינן מפורשין בהן מלקות דהא נשבע ומקלל ומוציא שם רע ועדים זוממין לוקין אע"פ שאין בהן מעשה. תוס'.
גמ', כי לא ינקה כו' גליון פי' לא הוצרך הכתוב ללמד כי לא ינקה הפושעים והמורדים כי כל דאמר קודשא בריך הוא וותרן הוא כו' אלא בא לעורר ב"ד של מטה שישתדלו לנקותו ע"י מלקות. הרב המעילי ז"ל. (מעלה) גליון פי' בתשובה רק ביסורין בלא קצב'.
גמ', שלו א"ל התם, [צ"ל] שלו ורמי בר חמא התם, תיבות א"ל נמחק. תמורה תיקו, [צ"ל] תמורה או לא תיקו. בריש ענין דבר, [צ"ל] בריש ענין דתמורה דבר. לאמר, עי' תוס' ערכין דף ה' ע"ב. בערכך ל"א, [צ"ל] בערכך בני ישראל ולא עובדי כוכבים ל"א. כתיב (כל) מעשר, [צ"ל] כתיב כי את מעשר, תיבת כל נמחק. כתיב ביה, [צ"ל] כתיב בהו, אות י' נמחק. לא תעשה בתורה עשה בה מעשה חייב לא עשה בה מעשה פטור, [צ"ל] לא תעשה שבתורה עשה מעשה חייב לא עשה מעשה פטור. לא שהוא רשאי, [צ"ל] לא שאדם רשאי. ממירין הכל, [צ"ל] ממירין ואמרת הכל. משום ר' יוסי הגלילי, שבועות דף כ"א והרשב"א סי' קמ"ה. עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור, [צ"ל] עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור.
תוס' ד"ה ויליף וכו', בטומאה בני ישראל. [צ"ל] בטומאה וינזרו בני ישראל מקדשי. שם, עובדי כוכבים והקשה. [צ"ל] עובדי כוכבים ופשטא דקרא מיירי באוכל קדשים בטומאה כדאיתא בסוף הפרשה אשר יאכל מן הקדשים כו' והקשה. שם, מטומאה בחד קרא. [צ"ל] מטומאה דהא כתיבי נותר וטומאה ביחד בחד קרא. ד"ה מאי תרומה קדושת. מה"ד דומיא דתרומה דקדושה קדושת.
<h2>דף ג:</h2>
גמ', ומנקין אותו. גליון בהכאה שיש לו קצבה ומתכפר לו.
גמ', הפלאה זו כו' ומקלל את חבירו קאתי מאיש כי יקלל את אביו ולא תקלל חרש ובפ' ד' מיתות דף ס"ו ע"א מפיק ליה כל אדם מנשיא ודיין וחרש.
גמ', אימר אפילו שבועת אמת. ואזהרתיה מאת ה' אלהיך תירא א"נ מאם ליראה וכן במוציא שם שמים לבטלה יש לפרש דאזהרתיה מהכא.
רש"י ד"ה הכתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע וכו', לקיים את המצוה דאי מדרב גידל הא אמרינן דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.
גמ', ואימא למוציא שם שמים לבטלה. גליון תימה וכי איתגורי אתגיר וצריך לומר דיהיה לו עונש אחר המלקות ומה שמאריך התלמוד ולא אמר אפילו מוציא שם שמים משום דקשה ליה א"כ דשוין הם למה ייחד קרא לאו לחודיה למקלל בשם ומשו"ה מפרש דהאי דייחד היינו משום דלא נפטר בכך אך לעיל כי פריך אפילו שבועת אמת ילקה מהפלא הוה ליה להאריך כמו הכא.
גמ', לא תיסגי ליה במלקות. וא"ת והלא התלמוד לא שקיל וטרי אלא לחיוב מלקות ומה לי אם לא תיסגי כיון דלקי וי"ל כיון דלא קרינא ביה ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך דהוא לא מיפטר במלקות לא לקי א"נ ה"פ דלא תיסגי ליה במלקות אינו ר"ל שלא ילקה כלל א"כ חוטא נשכר דמוציא שם שמים לבטלה איכא מלקות ומשום דקילל חבירו יהיה פטור אלא המלקות יבא משום שהוציא שם שמים לבטלה ועוד יש עונש אחר שקילל את חבירו.
גמ', אשכחן שבועת שוא. שבועות דף כ"א. דלוקה מתקיף לה רבי אבהו, [צ"ל] דלוקה מגדף בה ר' אבהו. התם הוא מעשה, תיבת הוא נמחק. דהוה ליה התראת ספק, עי' בתשובת הרשב"א סי' קמ"ו. ומאי שנא דקא מרבה אכלתי ולא אכלתי מאוכל ולא אכל אמר רבא, [צ"ל] ומאי שנא אכלתי ולא אכלתי אמר רבא, ועל תיבות מאוכל ולא אכל נרשם קו להורות כי לפ"ד צריך למחקו. שקר דומה לשוא מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר, שקר דומיא דשבועת שוא מה שבועת שוא לשעבר שהוא אומר על שיש שהוא של זהב שהוא משקר בשעת השבועה אף שקר לשעבר אכלתי ולא אכלתי. ומאי שנא משום דקאי בלהבא ממעט להבא, [צ"ל] ומאי שנא דקאי בלהבא ממעט להבא. המקלל את חבירו, [צ"ל] ומקלל את חבירו. תשמר וכתיב, [צ"ל] תשמר וגו' וכתיב. לכדרב דאמר, [צ"ל] כדרב גידל אמר רב דאמר. קרא אחרינא ובו תדבק, על תיבות ובו תדבק נרשם קו להורות כי לפ"ד צריך למחקו. תשבע אלא למאי אתא למקלל את חבירו בשם, ל"א ההוא דרב גידל מן בו תדבק נפקא אלא ובשמו תשבע דכתב קרא למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דהא נפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועה בעלמא דמותר ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דמותר דהא נפקא ליה מן בו תדבק תנהו ענין לשבועה דחולין דשריא לירא את השם הנכבד והפלא ה' את מכותך דכתב רחמנא למה לי ש"מ לחיובו למקלל את חבירו בשם הוא דאתא.
רש"י ד"ה משום דהויא התראת ספק וכו', לומר שוכח הייתי. [צ"ל] לומר שכוח הייתי. ד"ה מה שבועת שוא שהיא לשעבר וכו', לעיל בב"ד שלמטה. [צ"ל] לעיל דב"ד שלמטה. ד"ה למעוטי מאי וכו', על זדונה מכות. [צ"ל] על זדונו מכות. ד"ה ורישא לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי וכו', שגגתה קרבן. הס"ד, ומה"ד אלא רישא למעוטי אוכל ולא אוכל דפטור מקרבן על שגגתו הס"ד ומה"ד ומאי שנא. ד"ה לפייס חבירו. [צ"ל] לפייס את חבירו.
תוס' ד"ה שבועה וכו', שני פעמים. [צ"ל] שני פעמים דאי איתשיל ראשונה קיימא שניה. ד"ה ומאי שנא וכו', אז תיקשה לך ור"י פירש. [צ"ל] אז תיקשה לך וא"כ מאי קאמר מאי שנא וכי נאמר מאי שנא להקשות אדר"י [דהא] ר"י יתרץ למעוטי אוכל כי היכי דלא תיקשי ליה ור"י פירש. שם, ומאי שנא דמפרש לה כר' עקיבא לוקמא כר' ישמעאל ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ומשני קאי בלהבא כו'. נ"א מה ראית לאוקמי כוליה כר"ע לוקמא כר"י וסיפא לא ממעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות דודאי לקי כר"י ולא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן דודאי (חייב) [פטור] מקרבן לר"י אלא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות ומשני קאי בלהבא כלומר ברישא דקתני אוכל ולא אוכל ממעט להבא הא אוכל ולא אוכל אינו חייב במלקות.
<h2>דף ד.</h2>
גמ', ואי אמרת בשלמא לקלל את חבירו וכו'. ואי בעית אימא בשלמא (תיבת אמרת נמחק) מקלל איכא אזהרה מלא תקלל חרש אלא מוציא שם שמים לבטלה מהיכא מאת ה' אלהיך תירא ההוא אזהרה עשה כך הגי' [בס"א] וה"פ כלומר לעולם לא תימא משום דאזהרת מקלל עדיפא אלא בלשון אחר נתרץ דליכא לאוקמא כלל במוציא שם שמים לבטלה דלית ביה אזהרה כלל דאזהרת עשה לאו אזהרה ויש הפרש דללישנא קמא דהיכא דאיכא מעשה לוקין מאזהרת עשה וללישנא בתרא אין לוקין וא"ת לילף אזהרה במוציא שם שמים לבטלה מאם לא תשמור דקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לאו וי"ל דודאי השמר שהוא בלשון צווי כמו השמר בנגע צרעת הוי לאו אבל הכא ה"ק אם לא דקיימי מה שנאמר אם לא תשמור כו' במקלל וכו' וקאי על ענין אחר והפלא ומ"מ מהכא לא נפיק לאו. זהו לשון תוס'.
גמ', המקדים וקס"ד דקאי אחיובא דחוץ מנשבע. תוס'.
גמ', הראשונה מעושרת. ראשונה לאו דוקא דהא ליכא שניה דבהך בבא דרישא אינו יורד לתקן אלא אחת אלא אגב מציעתא דשייכא בה ראשונה נקטיה ולכאורה משמע שאם יש בכלכלה מאה תאנים שיהיה לאותן כלכלה מן השניה לתקנה ודיו שהרי מעשר שלקח הוא עשרה וזה אינו הרבה דהיינו דוקא מפריש מיניה וביה ומפריש מק' עשרה דהיינו מכל עשרה אחת ונשאר [תשעים] חולין אבל אם מפריש ממקום אחר ורוצה להפריש על מאה צריך להפריש עשרה בשביל התשעים ועוד אחת בשביל התשעה ועוד נשארה אחת לתקן נמצא בכלכלה שניה י"א בשביל מעשר ראשון של ראשונה ובשביל מעשר שני קרוב לעשרה.
תוס' ד"ה ואתמר וכו', טבל בתוכה. ס"א אין נראה לר"י לפרש דקאי כלל אסיפא שהרי חלות שניהם בבת אחת אלא קאי ארישא שרוצה שיהיו מעשרות של ימין קבועים בשמאל נמצא שהוא מפריש מעשר ראשון ומעשר שני לצורך ימין משל שמאל שהיא עדיין טבל גמור בעצמה ועל מעשר ראשון ודאי אינו עושה שלא כהוגן שהרי כל מעשר ראשון דינו להיות מופרש מטבל אבל מעשר [שני] דינו להיות מורם מתבואה שנתקנה היא עצמה ממעשר ראשון נמצא מעשר שני זה טבל גמור וצריך להפריש מעשר ראשון קודם שיותר לאכילה ואין זה סדר המעשרות וה"ה לכל המפריש מתבואה על מקום אחר שצריך להפריש ממנו מעשר ראשון קודם שיפריש ממנו על מקום אחר.
רש"י ד"ה לא תקלל חרש וכו', מהאי לאו דכתיב. [צ"ל] מהאי קרא דכתיב. ד"ה ואב"א. כלומר דמהאי קרא. [צ"ל] ואב"א. כלומר ודאי מסתברא דהאי קרא. ד"ה ובשלמא אי אמרת וכו', כלומר שתקלל את חבירך בשם. [צ"ל] כלומר שמקלל את חבירו בשם. ד"ה אלמה לא. בתמיה שלא מצינו שהזהיר שלא להוציא שמו לבטלה (הויא) והכא הזהיר. [צ"ל] בתמי' ולא מצינו כו' להוציא שם שמים לבטלה הס"ד, ומה"ד את ה' אלהיך תירא. שתהא אימתו עליך שלא להוציא שמו לבטלה והכא הזהיר. שם וגו' ואזכרה כתיב. [צ"ל] וגומר ואהכי כתיב. ד"ה אלו ביכורים וכו', מלאכתה הוקבעה לביכורים. [צ"ל] מלאכתו הוקבעו לביכורים. ד"ה מעשר של זו בזו, תהא בכלכלה זו שנוטל אני מזו לזו. [צ"ל] תהא מן המעשר על כלכלה זו שאני נוטל תרומה מזו לזו. שם, משל זו לזו ושל זו לזו משום דלאלתר דאמר של זו לזו ראשונה. [צ"ל] משל זו בזו ושל זו בזו משום דלאלתר דאמר של זו בזו ראשונה. שם, וכי אמר. [צ"ל] וכי הדר אמר. ד"ה קרא את השם. [צ"ל] קרא שם. שם, לא הפריש כלל והכא. [צ"ל] לא הפריש כלל וכלל והכא. ד"ה מפני שהקדים מעשר שני וכו', כי חוזר ומפריש ממנה. [צ"ל] כי מפריש ממנה. שם, שמקדים מעשר שני שבה למעשר שני שבחבירתה. [צ"ל] ומקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחברתה. שם, לדימוע. ס"א היכא דמקדים מעשר שני למעשר ראשון לוקה משום מלאתך ודמעך לא תאחר דמשמע [דכל] ששמו [דימוע] לא תאחרהו מעשר [ראשון יש בו דימוע] תרומת מעשר מעשר שני אין [בו דימוע] ותרומה גדולה היינו טעמא דמקדים למעשר ראשון דהכי דרשינן יוקדם דבר שיש לו שני שמות.
תוס' ד"ה מלאתך וכו', פרש"י להכי כו'. [צ"ל] פרש"י בפירוש החומש לשון דימוע איני יודע מהו וכאן פי' מלאתך להכי כו'. שם, תרומה (מה) שהיא מדמעת ועולה מפיק. [צ"ל] תרומה מפני שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק. שם, דימוע [לשון רש"י]. תי' לשון רש"י נמחק. שם, אינו אלא מדרבנן, ס"א אינו אלא לשון חכמים וגם שמא לא קראוהו כך אלא על שם ודמעך. שם, שנוהגת בלח וביכורים. [צ"ל] שנוהגת בין בלח ובין ביבש דהיינו תירוש דגן ויצהר וביכורים. ד"ה של זו בזו וכו', מעושרת דמיד. [צ"ל] מעושרת מתוקנת דמיד. שם, ואינו כלום. [צריך להוסיף] כדאמרינן בקדושין מן החיוב על הפטור פירותיו טבלים הס"ד.
<h2>דף ד:</h2>
גמ', מקדים תרומה לבכורים נמי. גליון תימה לישני שאני תרומ' דאיתיה במחשבה ומצינו למימר מ"מ ע"י מחשבה מתעביד מעשה.
גמ', שאני התם דלאו הניתק לעשה הוא. גליון צריך לומר דסבר כמ"ד לאו שקדמה עשה אין לוקין דהא קדמה עשה.
גמ', מכל מעשרותיכם תרימו משמע [דאם הקדים] מעשר לה תרימו אע"ג דפשטא דקרא בתרומת מעשר דרשינן מיתורא דקרא מכל והך סוגיא דחשיב ליה ניתק אתיא כמ"ד לאו שקדמו (לעשה) [עשה] דאין לוקין דהא לאו שקדמו עשה הוא דשייך אף במי [שלא] עבר הלאו שיפריש תרומה אף על המעשר ולא יאמר (שאפרישו) [שלא יפרוש] כנגד מעשר שבכרי אלא מפריש כנגד מעשר שבו. תוס'.
תוס' ד"ה וכל לאו וכו', אלאו דלא תאחר. דגבי זה שייך לפרוכי דחשבינן ניתק אע"ג דאינו סמוך כיון שהוא לאו שאינו שוה בכל דאע"ג דחזינן דגבי מעשר [אא"ה בכאן נמחק כמה שיטות אשר אין רישומן ניכר וחבל על דאבדין] מימר לא הוי ניתק גמור דלא דמי ללאו דנותר דלאחר הלאו הטיל הכתוב על האדם לשורפו אבל הכא והיה הוא ותמורתו ממילא חייל ואין האדם מתקן בידים העשה אבל לדידך דחשבת ניתוק גרוע לניתק מימר נמי [לא] ללקי ומדמי מלתא למלתא דכי היכי דניתוק דמימר לא הוי ניתק אם ישראל מחזיר אינו לוקה אבל כהן לוקה ואינו מחזיר אלמא לוקין על לאו הניתק ותימה לגבי כהן אינו ניתק הוא ולכך לוקה וישראל הניתק אינו לוקה ועוד תיקשי ליה אם לוקין על לאו הניתק ישראל אמאי אינו לוקה ולמה שפי' ניחא דודאי פשיטא ליה דניתק גמור הוי ניתק והכא מדמי מלתא למלתא דאע"ג דחזינן דלאו לא יוכל לשלחה ניתק לגבי ישראל לגבי כהן דאינו ניתק לוקה ולא אמרינן כיון דניתק מקצתו ניתק כולו ה"נ אע"ג דלאו לא תאחר ניתק גבי הקדים מעשר לתרומה דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו גבי מקדים תרומה לבכורים דלא אשכחן ניתק ללקי דלא נימא משום דניתוק מקצתו ניתוק כולו והשתא מייתי דומה בדומה. תוס' אחרות.
גמ', ורבי יעקב האי והנותר מאי עביד ליה. גליון צריך לומר לשריפה לא איצטריך (דבגויה) [דבהדיא] כתיב (תרי זימני) ושרפת א"נ בעי למאי סמיך להלאו ומשני דבעי לכדתנן אע"ג דקרא בפסח מצרים כתיב ויו"ט לא נהג ביה מ"מ לצורך פסח דורות כתיב דהא כתיב שבעת ימים תאכל מצות וזה אינו נוהג רק לדורות.
גמ', כל מילתא כו'. בסוף הסוגיא מתוקם במאי פליגי. תוס'.
גמ', לא תעביד. לאו דוקא לאו אלא אפילו לאו הבא מכלל עשה דהכי מוכח בסמוך דפריך מכל חלבו. תוס'.
גמ', רבא אמר לא מהני מידי. גליון אין להקשות חורש בשור [וחמור] ליתסר לרבא כיון דלא מהני. דמדאסר כלאי הכרם מכלל דבזרעים שרו.
גמ', לא לקי והא מימר, [צ"ל] לא לקי והרי מימר. הארבעים הוי להו תרי לאוי וכו', [צ"ל] הארבעים א"ל שאני מימר דהוה ליה תרי לאוי [וכו'], ל"א שאני מימר דהוי ליה לאו ששוה בכל דאיתיה בצבו' ושותפין ועשה דיליה אינו שוה בכל דליתיה בצבור ובשותפין הואיל וכך לא אלים עשה דיליה לאפוקי מלאו ששוה בכל. וחד עשה. זבחים (קי"ד ע"ב). והרי אונס דחד לאו וחד עשה ועקר לאו דתניא אונס כו' כהנים קאמרת כהנים טעמא אחרינא כו', [ל"א] והרי אונס דלאו דיליה אינו שוה בכל דליתיה בכהנים ועשה שוה בכל דאיתיה בכהנים גבי אונס שאם אנס כו' אמר ליה כהנים קאמרת כהנים טעמא אחרינא כו' וגבי ישראל דלאו שוה בכל ועשה שוה בכל אלים לאפוקי מינה. כת"י. ולא אתי חד עשה ועקר לאו, [צ"ל] ולא אתי עשה ועקר חד לאו. קאמרת כהנים טעמא אחרינא הוא דרבי רחמנא קדושה יתירא, [צ"ל] קאמרת שאני כהנים דטעמא אחרינא נינהו דרבי בהו רחמנא קדושה יתירא דרבו בהו מצות יתירות. לא ישאירו ממנו עד בקר בא, [צ"ל] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר בא. עשה אחר. פסחים (דף פ"ד). מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו ורבי יעקב, מתיבת מכלל עד תיבת ורבי יעקב בכל הספרים ישנים לא גרסינן לה. ליתן בוקר שני, [צ"ל] ליתן לו בקר שני. הוא, [צריך להוסיף] אונס תרומת חרם תמורת בכור ומעשר הקדש אלמנה בעלי מומין תמימים גזל משכון ופיאה סימן.
רש"י ד"ה ומשני אפטורא קאי וכו', בר' חנינא. [צריך להוסיף] דהא דקאמר ריב"ח אף המקדים כו' אתנא קמא קא מהדר דאמר לא עשה מעשה פטור וקאתי. ד"ה והרי אונס וכו', בתולה דהכי כתיב. [צ"ל] בתולה דס"ד לאו כתיב, תיבת דהכי נמחק. ד"ה ל"א משני וכו', אסירי להמיר ופריך. [צ"ל] אסירי להו להמיר אבל לאו דלא תאחר לא הוי אלא לישראל דמפריש מעשר ראשון ופריך. שם, גרשה והדר מצי. [צ"ל] גרשה הדר מצי. שם, כהנים טעמא אחרינא. [צ"ל] כהנים עמא אחרינא, אות ט' נמחק.
תוס' ד"ה כהנים וכו', ולא נהירא ור"י. [צ"ל] ולא נהירא וכי משום כן ילקו על לאו הניתק ור"י. שם, דלעיל דאמר תרימו. [צ"ל] דלעיל דתרימו, תיבת דאמר נמחק. ד"ה ורבי יעקב וכו'. אחר. [צריך להוסיף] א"נ לא ליכתביה כלל דפשיטא דכל נותר בשריפה מושרפת את הנותר באש [שמות כ"ט פסוק ל"ד] ומשני להכי סמיך והנותר אצל לא תותירו כדתניא לסמוך בקר בקר לומר שאין שורפין קדשים ביו"ט. ד"ה רבא אמר וכו', דבירושלמי יש קרא להכשיר. דבירושלמי דורש קרא דכתיב לא תשחט על החמץ דם זבחי אע"פ ששחטו כו' נקרי זבחי. שם, צרם. בכורות דף ל"ד ע"ב.
<h2>דף ה.</h2>
תוס' ד"ה מיתיבי וכו', דלא מהני מעשיו. וא"ת לרבא דאמר לא מהני אפילו ריח הגט לא יהא בו וצ"ל דודאי ידע קרא כל ימיו בעמוד והחזור קאי שהגט חל וצריך להחזיר אבל לא היה סבור דקרינן ליה ניתק לעשה מדלא כתיב לא יוכל לשלחה ואם שלח יחזיר ומש"ה פריך לרבא לילקי ומשני דחשיב לניתק ותימה לרבא תיקשי מכהן שאין מחזיר וא"כ לימא דהגט לא מהני כיון שעבר לאו דלא יוכל לשלחה (ולא) [ולמה לא] יחזיר מצינו למימר דלמסקנא דאמר בעמוד והחזר גלי קרא דהגט חל בכל מקום. גליון ע"כ.
גמ', לישנא אחרינא. זהו ל"א שכתב רש"י בקצת ספרים איתא ובקצת ליתיה ה"ג ל"א תיובתא לאביי דאמר לעיל אי עביד מהני והא קתני כו' אלמא לא מהני כו' ולרבא דאמר לא מהני אמאי איצטריך כל ימיו לאשמועינן דלא מהני אמר לך אי לאו כל ימיו. גליון.
תוס' ד"ה אם אינו וכו', גירועין לא, אלא ודאי להכי אתי לומר הא אם תרם (אין) [יש] עליו חטא גדול משאר עוברי אמאי דאמר רחמנא משום דאהני מעשיו ומכאן יש לתרץ אמאי לא פריך משלא מן המוקף דרחמנא אמר לתרום מן המוקף ואם תרם מהני כדמוכח ממה דאמר [ב"מ דף ל"ח ע"א] שמא עשאן תרומה ומעשר [על מקום אחר] וי"ל דכי היכי דלא תשא עליו חטא קאי על חלבו כמו כן [על] ממנו קאי לא תשא מן (המחובר) [המוקף] ועל תרווייהו קאי אם אינו קדוש נשיאת חטא למה דתרוייהו כתיב בההוא קרא.
גמ', אין להן פדיון אלא ניתנין לכהנים אלמא כו'. ה"ג בערכין חרמי כהנים אין להן פדיון ול"ג אין פודין דא"כ [לא] מוכח דלא מהני. תוס'.
גמ', בהווייתו יהא. דשינה עליו הכתוב לעכב. תוס'.
גמ', אמר לך שאני. [צ"ל] אמר לך רבא שאני, קתני אם, [צ"ל] קתני מיהת אם. דאביי שאני, [צ"ל] דאביי אמר לך אביי שאני. דהוה ליה לאו, [צ"ל] דהוה ליה אונס לאו. לאונס ללא תעשה, [צ"ל] לאונס לאו שניתק לעשה. חלב יצהר ליתן, [צ"ל] חלב וכל חלב וגו' ליתן. תיבת יצהר נמחק. ר' אילעא ראשית ולרבא אי לאו דאמר רחמנא ראשית, [צ"ל] ר' אלעי ראשיתם ראשית לזה וראשית לזה ולרבא אי לאו ראשית. תיבות דאמר רחמנא נמחק. חלב דאין [צ"ל] חלב הוא דאין. כתיב בהו כי תרים מהאי אהאי לא לקי כתב רחמנא ראשית ליתן חלב לזה וחלב לזה ל"א הא תירוש ודגן דחד חלב כתיב בהו תרים מהאי אהאי כתב רחמנא ראשית והרי חרמים, [צ"ל] כתיב בהו תרים מהאי אהאי כתב רחמנא ראשיתם ליתן ראשית לזה וראשית לזה, ומתיבת ל"א עד תיבת והרי חרמים מוקף בח"ל להורות כי ראוי למחקו. רחמנא לא, [צ"ל] רחמנא כל חרם אשר יחרים לה' מכל אשר לו (עד) מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא. לך שאני, [צ"ל] לך אביי שאני.
רש"י ד"ה הא נמי לילקי וכו', דמהני לילקי להכי. [צ"ל] דמהני לקי להכי. ד"ה לא יוכל וכו'. מה"ד כל ימיו שלא יוכל. ד"ה איסורא עבד לה, שגירשה כו' לא לקי והרשות בידו. [צ"ל] איסורא עבד ליה. שגירשה כו' לא לקי דהרשות בידו. ד"ה קמ"ל וכו', להחזירה והשתא כל. [צ"ל] להחזירה דהשתא כל, אות ו' נמחק. ד"ה ל"א תיובתא וכו', להכי מחזיר משום. [צ"ל] להכי לא מהני משום. ד"ה והוה ליה אונס וכו', אונס דעובר. [צ"ל] אונס לאו גרידא דעובר. ד"ה המובחר, תורם מן היפה. מה"ד מן המובחר, לתרום של היפה הס"ד. ד"ה ה"ג אבל תירוש ודגן וכו', דגן דכולהו. [צ"ל] דגן וכולהו מיני. ד"ה בהווייתו, שאינו. [צ"ל] בהווייתו יהא שאינו.
<h2>דף ה:</h2>
גמ', והרי תמורה. תימה וכי לא היה יודע הפסוק והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וי"ל דלא מייתי אלא משום דבעי למיפרך מיניה לאביי למה לי יהיה קדש. תוס'.
גמ', חוץ מן הבכור כו', פי' שאין פדיון מועיל לו לימכר באיטלז ולשקול בליטרא כדמפרש התם. תוס'.
גמ', הפגום תיובתא דרבא אמר לך רבא שאני התם דכתיב לא יחלל זרעו (תיבת הכא נמחק ותיבות דאמר קרא לא היה גירסתם) לפום רהיטא משמע דמשמע חלל עושה ולא ממזר דתפסי בה קדושין דהא בהא תליא מיהו קשה דהא לר"י אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אבל מחייבי כריתות לא הוי ממזר אע"ג דלא תפסי בהו קדושין כדאמרינן בכולי תלמודא אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו ולפום רהיטא לאו דלא כר"י ונראה לר"י הא דתפסי בה קדושין מייתורא דקרא דלמד מיותר כו'. תוס' אחרות.
גמ', לא תקריבו. ותניא המקדיש (המתפיס תמימים לבדק הבית) [בע"מ למזבח] [אא"ה נראה דכך היה גירסתם עכ"ה] אינה משנה בשום מקום ואמר רבינו ברוך דהיינו דתנן בפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] כל הקדשים שקדם מום להקדישן כו' הא לא נפדו פטורין אלמא חייל קדושה עליהן אע"פ שהוא בלא תעשה. תוס'.
גמ', בכור דתניא, [צ"ל] בכור הוא דאתא דתניא. רחמנא לא תפדה ותנן יש להן, [צ"ל] רחמנא אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה ותנן מה בין בכור ומעשר לשאר קדשים כל הקדשים נמכרים באיטלז ונשחטים באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומעשר ויש להן. אמר לך שאני, [צ"ל] אמר לך אביי שאני. הוא לה' קריב, [צ"ל] הוא הוא קריב, תיבת לה' נמחק. קרא אלא, [צ"ל] קרא נפקא אלא. ומעשר שנתערב דמן, [צ"ל] ומעשר שאם נתערב דמן. מנא ליה מולקח, [צ"ל] מנא ליה נפקא ליה מולקח. זה. ל"א ואביי האי סברא מנא ליה נפקא ליה מולקח כו' שיהו מעורבין דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו אביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן. לא יגאל ותנן, [צ"ל] לא יגאל ואמר רחמנא לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ותנן מה בין בכור ומעשר כו'. לא תאחר ותנן המקדים אף על פי, [צ"ל] לא תאחר מלאה אלו בכורים ודמעך זו היא תרומה ותנן המקדים תרומה לבכורים אף על פי. עשוי אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו (תרומה), [צ"ל] עשוי תיובתא דרבא אמר לך רבא שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו להביא אע"ג דקא עשרת מעשר ראשון מקמיה דתשקול תרומה מ"מ תפריש תרומה. בכלל דיגון ומוציא אני כו' שאין בכלל דיגון, [צ"ל] בכלל דגן ומוציא אני כו' שאין בכלל דגן. והרי הקדיש בעלי מומין, [צ"ל] והרי המקדיש בעלי מומין. קרא ולנדר לא ירצה רצוי כו' ולאביי אי דלא אמר רחמנא ולנדר לא ירצה הוה אמינא כעובר מצוה וכשר קמשמע לן. נ"א קרא כי לא לרצון יהיה לכם ריצוי כו' ואביי אי לא כתיב כי לא לרצון הו"א ארצויי נמי ארצי קמ"ל. קדשי ולאביי אי, [צ"ל] קדשי ואביי אי, אות ל' נמחק. אמינא כעובר, [צ"ל] אמינא נהוי כעובר. רחמנא נדבה, [צ"ל] רחמנא שרוע וקלוט נדבה.
רש"י ד"ה ואינו נמכר וכו', ואיתקוש אהדדי מעשר ובכור כדלקמן. [צ"ל] ואיתקוש מעשר ובכור אהדדי כדלקמן. שם, כתיב הוא דחרמין כו' למוכרו, תצא זו כו', ולאביי האי כו' לחולין. [צ"ל] כתיב האי הוא דחרמים כו' למוכרו הס"ד, ומה"ד ולאביי האי כו' לחולין הס"ד, ואח"כ מה"ד תצא זו כו'. ד"ה קמ"ל. קרא דתרווייהו קדישי, ה"ג. מתיבת קמ"ל עד תיבת ה"ג נמחק. ד"ה ה"ג וכו', הם (מכאן ואילך פירש). תיבות מכאן ואילך פירש נמחק. ד"ה ותנן וכו', לפי שהנאתו להקדש. [צ"ל] לפי שהנאתן להקדש. ד"ה יש להן פדיון וכו', מום ופדאם. [צ"ל] מום ופדה אותן. שם, בכור בעל מום אינו תופס. [צ"ל] בכור ומעשר [בעלי] מומין אינן תופס. ד"ה מדם הפר וכו', ביחד כשזורק על. [צ"ל] ביחד כשמזה על. ד"ה ורבא וכו', אלא נותן מזה. תיבת נותן נמחק. שם, וסבר לה כר' (יוחנן). [צ"ל] וסבר לה כר' יונתן. ד"ה עברה עברה, בבכור. מה"ד העברה העברה, בבכור. ד"ה לכדאמר ליה רב פפא לאביי, במס' ביצה דאמרינן מעשר. [צ"ל] לכדאמר ליה רב פפא לאביי, דאמרי' במס' ביצה מעשר. שם, פטור מתרומה גדולה שנאמר מעשר מן המעשר אמרתי. [צ"ל] פטור הלוי מתרומה גדולה שנאמר מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי. ד"ה מכל מעשרותיכם וכו', רחמנא את. [צ"ל] רחמנא תרימו את.
תוס' ד"ה ולרבא וכו', בכור. [צריך להוסיף] פי' דס"ד דיליף העברה העברה ממעשר. שם, דלפי המסקנא. דפריך והרי בכור ומשני אמר קרא הוא ולכן אין לו פדיון ומעשר העברה העברה מבכור והשתא ניחא דלא צריכנא לחרמים לעכב דילפינן חרמים גאולה גאולה ממעשר ומייתר ליה לאמר דבכור ומעשר נמכר, כך הוא בס"א. ד"ה שאני וכו', לא הוי ממזר דלכ"ע. [צ"ל] לא הוי ממזר ואע"ג דלכ"ע.
<h2>דף ו.</h2>
גמ', ותנן המתפיס תמימים כו'. אומר רבינו ברוך היינו מתני' דמס' שקלים [פ"ד מ"ז] המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויין למזבח זכרים כו' והדמים יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית אלמא אדם המתפיס תמימים לבדק הבית קדושה חלה עליהן. תוס'.
גמ', והרי גזל כו'. וא"ת כיון דמהני אמאי משלם כלל וי"ל דהא לא קשיא דקרא כתיב והשיב את הגזילה אבל מ"מ מוכח שפיר דמהני מדמשלם כשעת הגזילה דאי לא מהני הוי כפקדון וישלם כדהשת'. תוס'.
גמ', משלם כשעת הגזילה. אלמא מהני מדלא משלם כדהשתא וא"ת ולאביי מי ניחא והא היכא דלא עשה מהם כלים לכ"ע משלם כדהשתא ואע"ג שהוקרו ואמאי כיון דאהני מעשיו יקנה אותם בגזל בלא שינוי ולא יצטרך לשלם [אלא] כשעת הגזילה וצ"ע. תוס'. גליון וצריך לומר דהא לא קשיא דהיכא דהוי בעין דצריך להחזיר לפי דכתיב והשיב את הגזילה וכיון דס"ל דמהני קרא דמשמע לא מהני מוקמינן לבעין אבל לרבא דאמר דלא מהני אית לן לאוקמי והשיב בכל ענין ואית ליה שינוי במקומו עומד ומצי למימר דאה"נ אלא מפני תקנת השבים כדאמר ר' יוחנן אלא דעדיפי משני.
גמ', ואת המחרישה ביום, אלמא קניה למשכון ותיובתא דרבא דאי לא מהני (מהני) מעשיו מכל וכל היה לו להחזיר. תוס'.
גמ', השב תשיב לרבות אפילו משכנו באיסורא לדין השב תשיב כבוא השמש ולא להשיב לגמרי. תוס'.
גמ', תשיב ואביי (אות ל' נמחק) פשיטא דאינו חייב להחזיר לגמרי דהא אהני מעשיו אלא כי איצטריך קרא משום דסד"א כו'. פי' מתוס'.
גמ', מירחו פי' החליק פני הכרי ברחת שקורין פלא בלעז כמו הממרח רטיה ואינו לשון [מעיכה אלא לשון משיחה] כמו (שבלוח שמרחן) [שעושין בלוח שמחליק] בכרי. א"ה עיין בערוך ערך מרח עכ"ה. פי' מתוס'.
גמ', ומעשרו ונותן לו. לפי ששאר פאה שהופרשו מן הקמה או מן העומרין פטורין מן המעשרות אף לכשימרחנה ובפרק מקום שנהגו פרש"י ור"י הטעם למה פיאה פטור אבל משהגיע התבואה לכלל חיוב מעשר אינה פטורה וחיישינן שמא יכשול העני לאכול בלא מעשר ע"א כדי שלא למעט חלק העני שלא יצטרך לעשר מה שנתן. תוס'.
גמ', אף מפריש מן העיסה. אבל רבנן פטרי דסברי שינוי קונה. תוס'. תיובתא דאביי. מרבנן פריך דכיון דלא הפריש מן הקמה דעבר על לא תכלה לפטור מן הפאה וכ"ש מר' ישמעאל.
גמ', תעזוב יתירא. מש"ה מפרישין מן העומרים דאי לאו תעזוב יתירא [הוי פטור] משום דעבר על [לאו] לא תכלה ומ"מ מן העיסה לא יפריש דקנייה בשינוי ור' ישמעאל סבר שינוי לא קונה וכן עיסה כמו שבולים. תוס'. ורבא. למה לי תעזוב פשיטא דאי עביד לא מהני. תוס'.
תוס' ד"ה והשתא וכו', או חרמים. ס"א דלרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ולאביי לא לקי כיון דאיכא קראי לומר דלא מהני וי"ל דבעי לאשכוחי דפליגי במהני ולא מהני. תוס' אחרות.
גמ', אותו זה קדשי בדק הבית, [צ"ל] אותו אותו אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימים לבדק הבית. אמר לך [רבא] ממקום שנתרבו בעלי מומין, [צ"ל] אמר לך רבא מהיכא דאיתרבי בעלי מומין. אשר גזל כמה שגזל ולאביי האי אשר גזל מיבעי ליה על גזילו שלו מוסיף חומש על גזילו של אביו אינו מוסיף חומש, [צ"ל] אשר גזל ישנו כמה שגזל יחזיר ואם לאו לא יחזיר ואביי האי אשר גזל כו' מוסיף חומש ואינו מוסיף חומ' על גזילו של אביו. קמ"ל, [צריך להוסיף] (לא) [ל"א] אמר לך רבא שאני משכון דכתיב ביה עד בא השמש תשיבנו לו מכלל דקני משכון דיום בלילה וכתיב קרא אחרינא השב תשיבנו כבא השמש מכלל דקני משכון דלילה ביום ואביי סבר הני קראי להכי הוא דאתא חד לכסות יום וחד לכסות לילה וצריכי והרי. מן הקמה יפריש מן, [צ"ל] מן הקמה מפריש מן, אות י' נמחק. אמר לך יש לך עזיבה אחרת שכזו ואיזו כו', נ"א א"ל תעזוב תעזוב להכי הוא דאתי יש לך עזיבה אחרת דחייב למשבק פאה מיניה ואיזו כו'. אחרת שכזו, [צ"ל] אחרת שהיא כזו. שינויי דאביי ורבא במאי פליגי ברבית, [צ"ל] שינויי אביי ורבא במאי פליגי א"ל ברבית.
רש"י ד"ה נדבה תעשה אותו וכו', בדק הבית ואיכא למשמע אותו אתה. [צ"ל] בדק הבית דאלו למזבח פשיטא דאינו כשר לא לנדר ולא לנדבה ואיכא למדרש אותו אתה. ד"ה איתרבו כו', דמשמע רצויי לא. [צ"ל] דמשמע דרצויי לא. ד"ה מחזיר את הכר וכו', קני מלוה ביום. תיבת מלוה נמחק. ד"ה שאני התם דכתיב השב תשיבנו לו. [צ"ל] שאני התם דכתיב השב תשיב לו. שם, דקני ולאביי ריבויא דקרא לא משמע ליה והשב תשיבנו איצטריך. [צ"ל] דקני ואביי ריבויי דקרא כו' והשב תשיב איצטריך. ד"ה ה"ג ל"א אמר לך רבא וכו', לן ונראה לי דהכי. [צ"ל] לן ונראה בעיני דהכי. ד"ה תעזוב תעזוב וכו', לאשמועינן מקרא דתעזוב יתירא כו' לא קנייה. [צ"ל] לאשמועינן מריבויי דתעזוב יתירא כו' לא קנייה בשינוי הס"ד.
תוס' ד"ה מחזיר וכו', מכל וכל ואם תאמר. [צ"ל] מכל וכל אפילו ביום וא"ת. שם, אשלא ברשות קאי. [צריך להוסיף] כלומר ואם נכנס מחזיר כו' ועי"ל דמשמע ליה דמחזיר משמע בכל ענין. ד"ה שאני וכו', זיל אהדר וי"ל דמיירי שלא נתכוין ההוא גברא לעבור. [צ"ל] זיל אהדר דגבי אוכל נפש לא כתיב השב תשיב וי"ל דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי משום שהיה שוגג שאם היה יודע שהיה אסור לא היה חובל והיה לו זכיה בטעות וחוזר, עיין מציעא דף קט"ו ע"ב בתוס', מתיבות וי"ל עד תיבת ומהאי טעמא ל"ש. שם, אחרת דתנן פ' המקבל. [צ"ל] אחרת דמקשים העולם לאביי דא"ל זיל אהדר אלמא דס"ל דבחבל דברים של אוכל נפש איכא עשה דהשב תשיב א"כ הא דאמרי' בפ' המקבל. שם, להחזיר ולא נהירא. [צ"ל] להחזיר וביטל העשה דהשב תשיב ולא נהירא. שם, לא מהני ביטול. [צ"ל] לא שייך ביטול (תיבת שייך מ"כ למעלה על תיבת מהני עכ"ה). ד"ה המפקיר וכו', יתירא ואור"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו. [צ"ל] יתירא ולא פי' למה ואור"י שהדבר תלוי בזה כשמתכוין לזכות בשדה עצמו לא הוי הפקר גמור להפטר מכל הני אלא כשמתכוין לזכות בתבואה ולא בשדה אבל כשזוכה בכל מתחייב מכל הני מתעזוב יתירא אבל ממעשר פטור דכיון דלא כתיב תעזוב יתירא מיפטר בהפקר כל דהו. ד"ה והשתא וכו', אמימרא דרחמנא. [צריך להוסיף] א"נ נשבע שלא יעשה סאה זה תרומה ועשאה תרומה דלאביי הויא תרומה ולרבא לא הויא תרומה. שם, שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא. ס"א שאין האיסור כתוב בתורה אלא. שם, שהוא בדה את האיסור בכה"ג. [צ"ל] שהוא גרם את האיסור מעצמו בכה"ג.
<h2>דף ו:</h2>
גמ', בקראי פליגי. וא"ת ולאביי למה לי חיו יחיה לומר דלא ניתן להשבון תיפוק ליה דסבר דאי עביד מהני י"ל דכל חד איצטריך לאשמועינן שלא נדרוש משמעו של שני. תוס'.
גמ', לא תקריבו. ס"א אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין ת"ל כל אשר בו מום לא תקריבו מה ת"ל כו'. אם בל תשחטו (אות א' נמחק) גליון לא נמצא בל בכתוב רק לא אלא אמרו חכמים בזה הלשון להקל על הלשון ולדבר צחות וכן אמרו תמיד בל תשחית. הרב המעילי. ובקצת ספרים ישנים נמצא כתוב אם שלא לשחטן הרי כו'.
גמ', בל תשחטו. גליון רמז למעלה על ההקדש באמרו כל אשר בו מום לא תקריבו אמנם זה האחרון מובן בענין השחיטה יותר מן הראשון מאשר נאמר בו אלה לה' [שאין מחוסר] בו אלא הקרבה לה'. הרב המעילי.
תוס' ד"ה ולא וכו', לאחר וידוי. גליון דודאי הדר ביה משינויי קמא דהגרלה דודאי קודם הגרלה חייב על שניהם וכי פריך התם לאחר הגרלה הא איכא וידוי ה"ה דהוי מצי למיפרך קודם הגרלה מי מיפטר והתניא קודם שהגריל חייב על שניהם אלא נקט פירכא דמסייע ליה לשנויי וכן מצאתי בתוס'.
גמ', אלא בדבר הראוי לשם אמר רבא לא נצרכא אלא כגון שהומם וחיללו על חבירו סד"א בשלמא מעיקרא לא ידעינן אי האי איקבע לשם אי האי איקבע לשם אבל הכא כיון דאינכר של שם לא לקי קמ"ל ל"א טעמא דכתיב קרא כו' אמר רב יוסף הא מני כו' וכן גריס רגמ"ה וכן בכל הספרים ישנים ורש"י לא גריס זה אלא קצת הלשון כמו שכתוב בדף השני ברש"י ז"ל. הראוי לשם. גליון תימה לימא שהומם ושלחו לצוק דהיינו הקרבתו וי"ל דס"ל דאיכא בל תקדישו אף על השני.
גמ', ומזווג ליה ומשמע ליה שלא בהגרלה וא"כ לא בעינן ראוי לשם [ואף] בעל מום [דהא] לא בעינן ראוי לשם וס"ד בעל מום שפיר דמי.
גמ', דלא הוי דיחוי דת"ק אמר (ל)ש0ם מת המשתלח ישפך דם דהואיל ונדחה ידחה.
גמ', חבירו שלא בהגרלה דברי ר"ש נהי דלא בעינן הגרלה דהא מגריל מעיקרא אלא דלא בעינן גופו דשני דחזי דאפילו בעל מום מי אמר אלא אמר רבא כגון שהומם וחללו על אחר דההוא אחר הגרלה לא צריך דהא מכח ראשון קא אתי וראשון הא מגריל מהו דתימא האי אחר לאו בן זוגו של שם הוא ולא יפסיל בו מום קמ"ל מתקיף לה רבינא וכי קא מעיילת אחר לא תחת ראשון קא מעיילת הא כרעיה דראשון וראשון בן זוגו דשעיר של שם הוא אלא אמר רבינא הב"ע כגון שהיה לו חולה מסוכן בתוך ביתו ושחטיה לאמו (מתיבת רבא עד תיבת חבירו נמחק). דלא בעינן הגרלה כו'. גליון פי' אע"ג דר"ש לא מצריך הכא הגרלה אלא שמביא שעיר אחר לזה שמת משום דהגריל עליו מעיקרא. אלא דלא בעינן גופו דשני דחזי דאפילו בעל מום נמי מי אמר אבל בעלמא היכא דאגריל דלא בשני אם מת אחד בהגרלה ומביא אחר תחתיו מנלן דלא בעי שיהא אותו שעיר תם ואכתי אמאי איצטריך לה' לרבות שעיר המשתלח רגמ"ה ז"ל פי' בע"א דחוק ואיני יודע מי הכריחו ודעתי רחוק מדעתו גליון.
גמ', וחיללו על חבירו. בעל מום דכיון שבא מכח המוגרל ודאי לא בעי הגרלה ותימה למה ליה למימר וחיללו לימא שהומם ושלחו לצוק דהיינו הקרבתו דה"נ קאמר גבי מחוסר זמן דמסיק כגון שחיללו על מחוסר זמן אחר ופריך ומנלן דפסיל ביה מומא דמצריך לחללו ומייתי קרא דהכא וי"ל דנקט וחיללו משום דניחא ליה למימר דאיצטריך קרא לומר שיעבור על בל תקדישו כמו בשאר קרבנות והא לא משכחת אלא בהומם וחיללו על אחר דאי בהקדש הראשון בעל מום תיפוק ליה דהא אין גורל קובע כו' וכן משמע מפ"ה. תוס' אחרות.
גמ', למורא נתתיו ולא, [צ"ל] למורא ניתן ולא, תיבת נתתיו נמחק. לישנא אחרינא. רש"י ז"ל לא גריס לה אבל הרגמ"ה ז"ל גריס אבל לא כמו שכתוב בספרים שלנו בסוף אלא בתחלה וה"ג א"ל רב אחא לרב אשי אביי ורבא במאי פליגי ברבית קצוצה לאביי לא מהדר ולרבא מהדר והא אביי כו' בשינוי קונה ל"א ברבית קצוצה וכדר' אלעזר כו' עד ואלא במאי קא מפלגי כו' בשינוי קונה ל"א כהני שינויי דשנינן וכן הוא בכל הספרים של קלף. א"ל ברבית. סבר מפקינן רבית קצוצה בדיינין דאמר אביי הדין דמסיק בחבריה ארבע (מאה) זוזי בריביתא כו' למלוה בחנותיה גלימא דשוי חמשא בארבעה כי מפקינן, [צ"ל] סבר דמפקינן רבית קצוצה בדיינין דאמר אביי האי מאן דמסיק בחבריה ארבע זוזי ברבית כו' למלוה בגוייהו גלימא שוי חמשא כי מפקינן. ת"ר כל אשר, תיבת כל נמחק. כבר אמור למטה אלא מה, תיבת אלא נמחק. משום בל תקריבו בל תקדישו, [צ"ל] משום בל תקדישו, תיבות בל תקריבו ל"ש ונמחק. רבא התם מעניינא, [צ"ל] רבא הכא מענינא דקרא התם מענינא. קרא ואל פתח לרבות [צ"ל] קרא התם ואל פתח אהל מועד לרבות. שעיר המשתלח הא, [צ"ל] שעיר המשתלח בעל מום הא. שפיר דמי מכדי אין הגורל קובע, [צ"ל] שפיר דמי הא אין הגורל קובע. חנן המצרי היא דאמר אפילו, [צ"ל] חנן המצרי היא דתניא חנן המצרי אומר אפילו.
רש"י ד"ה אבק רבית, הבא ע"י מכר וכו' בי"ב מנה וברבית קצוצה קמיפלגי וכו' ולא הכי. מה"ד בריבית קצוצה קמפלגי כו' ולא הכי, הס"ד ושייך לע"א, ואח"כ מה"ד אבק רבית, הבא ע"י מכר וכו' בי"ב מנה הס"ד. ד"ה בשינוי קונה וכו', דקראי ונ"ב דמצינו. [צ"ל] דקראי ונראה בעיני דמצינו. ד"ה ל"א בהני שינויי דשנינן וכו', ללישנא דשמיע לי בשינוי כו' אלא זה ירושלמי. [צ"ל] ללישנא דשנייה ליה בשינוי כו' אלא שזה ירושלמי. ד"ה אלו אשים, הקטרת אימורין לרבות. [צ"ל] אלו אשים, הקטרת האימורין לרבות. ד"ה הכי גרסינן אי קרבן שומע אני כו', השוחט בדק הבית. [צ"ל] השוחט קדשי בדק הבית. ד"ה יצאו אלו, אלמא להוציא. [צ"ל] יצאו אלו, אלמא לה' להוציא. ד"ה אבל הכא דאשה להוציא וכו', עליו מקדישו בעל מום. [צ"ל] עליו המקדישו בעל מום. ד"ה הא אין הגורל וכו', הראוי לשם דכי מייתי. [צ"ל] הראוי לשם כי מייתי, אות ד' נמחק.
תוס' ד"ה ולא וכו', חטאת שהרי. [צ"ל] חטאת ונראה דלכך ל"ג ליה שהרי. שם, אהל מועד ופריך. [צ"ל] אהל מועד אין חייבין עליו ופריך. שם, חטאת ומשום הכי פרש"י דל"ג ליה. [צ"ל] חטאת על כן נראה מה שפרש"י דל"ג ליה. שם, פטור והא תניא בהדיא ביומא דקודם. [צ"ל] פטור וביומא תניא בהדיא דקודם.
<h2>דף ז.</h2>
גמ', אורחיה דקרא דמשתעי הכי. כי אחר שהזכיר הפסולין אמר דלא תקריבו לה' כי כל עצמם שנפסלו כי אינם כדאי ויהיה בזה משום הקריבהו נא לפחתך. ור' יוסי. נמי אחר שמשפט הכתוב לדבר לא יצא לו רמז לקבלת הדם. הרב המעילי ז"ל.
גמ', ומיד בן נכר לא תקריבו והנה אמר לא תקריבו לה' תחילה ואם זה למה שינה הכתוב בלבד ואין זה ענין מכוון בעצמו לא היה לו לשנות ולכפול הדברים כל כך. הרב המעילי ז"ל.
תוס' ד"ה ומיד בן נכר וכו', איש איש למה לי. גליון וי"ל דאי מהכא הו"א דוקא דיעבד קמ"ל איש איש לכתחילה, ועי' תוס' מנחות (דף ע"ג ע"ב).
גמ', מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בעל מום. גליון כתב הרב המעילי ויש שפירש שאינו מוסב על ההקדש רק על השחיטה ועל הזריקה ויאמר כי אולי לא שנינו שילקה רק בתם שכשהקדישו חלה עליו קדושת הגוף ואם כן כשהומם לא פקעה קדושת הגוף ממנו אך בעל מום מתחילתן לא עליו רק משום בל תקדישו לא משום שחיטה כי הוא כדקל בלבד עכ"ל ובגליון כתוב פ"ה דלא אמרינן דילקה כו' ותימה והא לא לקי אא"כ התרו בו וקבל התראה ותו ליכא למימר דלא אסיק אדעתיה ונראה דקאי אבל תקטירו ובל תקריבו דלא לקי אלא בתם וכו' אבל בעל מום מעיקרו לא אסיק אדעתיה דקרב אמזבח ומשני שרוע וקלוט כתיב ומסתמא קאי אכל לאוי דפרשה וקצת קשה מהא דמפרש בקונטרס בבעל מום מעיקרו ממעי אמו אפי' קדם מומן להקדישן הוי כדקל וי"מ דר"ל קאי אדאמרינן לעיל טעמא דכתיב לשם כו' והא אין הגורל קובע כו' ועלה קאמר שמא לא צריך לה' לכפר לריבויי אלא בתם ונעשה בעל מום עובר דבאותו ס"ד דגורל קובע ולא ילקי לפי דשמא יפול עליו הגורל לעזאזל וא"ת לשם מ"מ יהא ראוי כשירפא המום אבל בעל מום מעיקרא דקלא בעלמא והא דנקט במעי אמו דלעולם לא ירפא מסברא עכ"ל גליון ובתוס' וקשה דודאי לא ילקה כו' ועוד שקדם מומן להקדישן ודאי הוי דיקלא אע"פ שלא היה בעל מום ממעי אמו הוי דיקלא לכל מילי ומותר ליגזז וליעבד אם נפדה [ע"כ נראה לפרש] שמא לא שנינו אלא בתם בשעת הקדש ונעשה בעל מום ואח"כ שחט או זרק או הקטיר וכיון שקדם הקדישו למומו חל עליו קדושה והוי קדשים פסולים אבל בעל מום מעיקרו כלומר קדם מומו להקדישו דיקלא בעלמא הוא ולא חל עליהן קדושה והוי כשוחט חולין בעזרה דאינו אלא מדרבנן ומשני שרוע וקלוט כתיב בפרשה וקאי על כולו אפילו אלאו דלא תקדישו ובענין שאתה אומר ליכא לאו דבל תקדישו שאם הוא בעל מום קודם הקדש אתה רוצה לומר שלא יתחייב הר"ם ז"ל עכ"ל הרב המעילי.
גמ', בחבורה נמנו וגמרו. גליון הא דלא מייתי מברייתא דנימנו וגמרו הוי דוקא טפי כדאמר בפ"ק דשבת [ג' ע"א] אתמר נזרקה מפי החבורה וכן משמע מפירש"י ז"ל.
גמ', משום דבזיא. גליון לא משום שאינו נאות למזבח בלבד רק כי יחשוב עון אשר נשאו לבו להביא למזבח ענין נבזה ונמאס א"כ אף מקדיש בעל מום לדמי נסכים כו'. הרב המעילי.
גמ', ס"ד אמינא בשלמא מעיקרא לא ידענא אי האי מיקבע לשם אבל הכא כיון דאינכר שם לא לקי קמ"ל אמר מר, [צ"ל] דסד"א עזאזל לאו שחיטה היא קמ"ל כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא דחייתו לצוק היא שחיטתו. ומתיבת בשלמא עד תיבת אמר מר נמחק. משום רבי יוסי ברבי יהודה אף, [צ"ל] משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו אף. וכרות וגו' זו קבלת הדם שאמר רבי יוסי בר' יהודה ולתנא קמא האי לא כו', [צ"ל] וכרות וגו' לא תקריבו זו קבלת הדם וזריקה נפקא ליה מעל המזבח ולת"ק האי לא כו'. קבלת הדם שאמר רבי יוסי ברבי יהודא ולתנא קמא האי כו', [צ"ל] קבלת הדם ולת"ק האי כו', והשאר נמחק. זו קבלת הדם כו' מעל המזבח ולרבנן נמי תיפוק להו זריקה מן על המזבח הכי נמי, [צ"ל] זו היא קבלת הדם כו' מעל המזבח ולת"ק האי לא תקריבו מיבעיא ליה לזריקת דמים ותיפוק ליה זריקה מעל המזבח אין הכי נמי. למאי אתא מפקינן לבמת יחיד ולרבי יוסי ברבי יהודה האי מיבעי ליה כו' אלא תקריבו דקבלה מנא ליה מיד בן נכר כו' קבלת הדם ורבנן אצטריך, [צ"ל] למאי אתא מיבעי ליה לבמת יחיד ולרבי יוסי ברבי יהודה הא מבעי ליה כו' אלא לא תקריבו דקבלה מנא ליה נפקא ליה מיד בן נכר כו' קבלת הדם ות"ק האי לא תקריבו למה לי איצטריך. בבמה דלהון דלמא אנן נמי נקביל מינהון קא משמע לן מכל אלה דלא מקבלינן מתקיף כו', [צ"ל] בבמה דילהון אימא אנן נמי נקביל מינהון קמ"ל דלא מכל אלה כי אנן מתקיף כו', ותיבת מקבלינן נמחק. בעל מום ועובר, תיבת ועובר בס"א נמחק. בתמורה מבזבח שכן קדושה חלה עליה על, [צ"ל] בתמורה מבקדשים שכן קדושה חלה על. אמאי לקי, עי' תוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה כל. דבזיא מילתייהו אפילו למקדיש ליה, [צ"ל] דבזיא מילתא אפילו אקדיש ליה. לקי תניא כוותיה דרבא נדבה תעשה. ס"א ועיקר, לקי הא דרבא תנאי היא דת"ר נדבה תעשה. על תיבות תניא כוותיה דרבא נרשם קו.
רש"י ד"ה וקפריך אימור דשמעת ליה וכו', מידי והגירסא אימור. [צ"ל] מידי והא דגרסי' אימור. תיבת והגירסא נמחק. שם, שעירי רבא. [צ"ל] שעירי וגרסי' רבא. ד"ה רבא אמר כגון שהומם כו', דכרעיה דראשון. [צ"ל] הא כרעיה דראשון, אות ד' נמחק. שם, לא תקריבו מאת בן נכר. [צ"ל] לא תקריבו מיד בן נכר. ד"ה (לא שנא) בבמה דלהון. [צ"ל] ל"א בבמה דלהון, תיבות לא שנא נמחק. שם, דמשמע לא תקבל בעל מום ה"נ לדידהו במזבח. [צ"ל] דמשמע כל בעל מום לא תקבל (בעל מום) ה"נ לדידהו במזבח. ד"ה מתקיף לה ר"ש בן לקיש וכו', מהדר דעובר בה'. [צ"ל] מהדר דקתני עובר בה'. שם, וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] לאסוקי אדעתיה דאקדשיה לקי. [צ"ל] וכיון דלהקריבה מכוון ולאסוקיה כי אקדשיה לקי. שם, אקדשיה ולא לקי. [צ"ל] אקדשיה וליכא בזיון ולא לקי. ד"ה שרוע, שנשתברה אחד מאבריו. [צ"ל] שרוע, שנשתרבבה יריכו, הס"ד. ד"ה שמא לא שנינו וכו', מומן והך משנה לקמן בפרק שני. על תיבות והך משנה לקמן בפ' שני נרשם על כל תיבה קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שם, ימיר וגו' והואיל. [צ"ל] ימיר וגו' הילכך הואיל. שם, בעלת מום שיקדיש ותפסה בתמורת. [צ"ל] בעלת מום והתפיסה בתמורת. ד"ה אפי' אקדשיה לדמי נסכים וכו', ועוד דהא לדמי אקדשיה. [צ"ל] ועוד דלא קדושה אקדשיה, תיבות דהא לדמי נמחק.
תוס' ד"ה ומיד בן נכר וכו', ורבי עקיבא בפרק. [צ"ל] ורבי עקיבא דפ'. ד"ה אלא וכו', וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] דאסוקי אדעתיה דאקדשינהו לילקי. [צ"ל] וכיון דלהקריבה מכוון ולאסוקי כי אקדישינהו לקי. שם, לא תקריב בעל מום. [צ"ל] לא תקדיש בעל מום. ד"ה אפילו וכו', וה"ה מקדיש לדמי עולה והא. [צ"ל] וכ"ש מקדיש לדמי עולה או לקרבן אחר והא, תיבת וה"ה נמחק. שם, צריך לומר דלקי. אליבא דרבא מיהו אליבא דרבי דאמר בהרצאת גופו לא לקי אלא א"כ הקדיש לגופו.
<h2>דף ז:</h2>
גמ', לא נאמר בדברים. גליון תימה א"כ חייבי עשה הכתוב בהם לאמר להוי בלאו וי"ל דה"ק לא אמר כלומר אם יש לאו באותה פרשה אמור להם דקאי אכל מה דכתיב בפרשה ואי אין בהם לאו לאמר לא הוי לאו וניחא דחייבי עשה דליכא לאו בפרשה אין בו לאו וראיה מהא דתניא בן עזאי אומר לאמר שאתה שומע אתה למד כך נראה להר"ר אליעזר והראב"ד ז"ל בפי' ת"כ וז"ל והשתא לדעת ר' יהודה כל פרשה האמורה בתורה לאמר וכתיב בה לאו הבא מכלל עשה הרי הוא לוקה עליו כלאו גמור עכ"ל ועיין תוס' פסחים דף מ"ב ע"א ד"ה לאמר.
מתני', בבית הבעלים. גליון ומתכפר קרי שפיר בעלים כיון שלשמו הקדישו והא דתנינן התם תמורת הבכור והמעשר ר"ל בבכור שנולד לו בעדרו של כהן דלעולם הוא שלו וי"מ דישראל קודם שיתנו לכהן קרי ליה שפיר בעלים ומימר כיון שבידו ליתנו לכל כהן שירצה.
תוס' ד"ה לא שנו וכו', וצריך לומר. גליון דההיא דהכא כר' יוסי הגלילי והתם כרבנן דאמר בכור בחוצה לארץ לא מקרי עמיתו וה"ה בכור בזמן הזה אך קשה דפריך בריש ב"ק לישני הא ר' יוסי הגלילי ההיא ומעלה מעל והא כרבנן ההיא דמוכרין וקשה דהא לרבנן אין מוכרין כדפי' וצריך לומר דאע"ג דמוכרין אותו לא מקרי רעהו ועמיתו כיון שחלבן אסור ואין לו פדיון ואסור בגיזה ועבודה.
גמ', לאשמועינן דבכור מוכרין אותו תמים חי. גליון אבל שחוט לא דאי בפנים קדוש הוא ובזיון למכור קדשים ואי בחוץ שחוטי חוץ אסור בהנאה. תוס'.
גמ', תנא קמא מאי לאו, [צ"ל] תנא קמא אלא לאו, תיבת מאי נמחק. גופו (נמי) לקי אבל, [צ"ל] גופו הוא דלקי אבל. אותו תעשה נדבה ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית, [צ"ל] אותה אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימים לבדק הבית. הפרשה שהיא, [צ"ל] הפרשה כולה שהיא. לבר קפרא מאי משמע א"ל דכתיב לאמר לא נאמר בדברים, נ"א לבר קפרא אסברא לך לאמר לא נאמר בדברים, ס"א לא יאמרו דברים, והיא היא. בי רבי אמרי, [צ"ל] בי רב אמרי. מזבח אמר רבא עובר, [צ"ל] מזבח רבא אמר עובר. כולו ומשום בל תקטירו מקצתו (אמר אביי) אין, [צ"ל] כולו ומשום בל תקטירו מקצתו אביי אמר אין. אמר אביי בגברי, [צ"ל] אמר רב כהנא בגברי, תיבת אביי נמחק. אמר אביי אפיק הקטרת מקצתו ועייל, [צ"ל] אמר לך אביי אפיק חדא מינייהו ועייל. מתני', ממירין בשלהן וישראל ממירין בשלהן, [צ"ל] ממירין את שלהן וישראל ממירין את שלהן. אין ממירין בו אף בכור כו' אמר רבי יוחנן בן נורי מה לו, [צ"ל] אין ממירין בהן אף בכור כו' אמר לו ר' יוחנן בן נורי מה לי. והלא כבר נאמר. גליון עי' תוס' מנחות דף צ"ג. גמ', בו האשה, [צ"ל] בו את האשה. הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגוויה, ס"א הואיל ויש לכהן שותפות בו. להקרבה הוא דקאי, ל"א הואיל ואין לכהן זכיה בגוויה, ל"א הואיל ואין לכהן שותפות בו. וקתני נמי מוכרין, תיבת נמי נמחק. בזמן הזה מי קתני, [צ"ל] בזמן הזה ומי קתני.
רש"י ד"ה נדר מנין וכו', והכי נמי דריש. תיבת נמי נמחק. ד"ה על לאו שבכללות וכו', חדא איכא ואליבא. [צ"ל] חדא לקי ואליבא, תיבת איכא נמחק. ד"ה הכהנים ממירים וכו', הכהן לעצמו. [צ"ל] הכהן להקריב לעצמו. ד"ה מוכרין אותו תמים חי וכו', בעל מום כל פסולי. [צ"ל] בעל מום בפ' כל פסולי.
תוס' ד"ה אביי אמר וכו', וכן מוכח הסוגיא. [צריך להוסיף] דקאמר בסמוך אפיק הקטרה מקצתו ועייל קבלת הדם ואי לא לקי כלל אכתי בציר ליה חדא. ד"ה לא שנו וכו', הזה וא"ת. [צ"ל] הזה משמע דבכור בזמן הזה ממון בעלים הוא וא"ת. שם, מיירי בבכור דלא. [צ"ל] מיירי בבכור שור דלא. שם, במומן. [צריך להוסיף] וכן פי' רב יהודאי גאון.
<h2>דף ח.</h2>
גמ', אלא לאו בתם, [צ"ל] אלא בתם. תימה א"כ אמאי איצטרי' לא תפדה פשיטא דלא אשכחן פדיון בתמימים ולמסקנא דמוקי ליה בבעל מום הוי מצי למיפרך ולטעמיך לא תפדה למה לי. תוס'.
גמ', אית להו, [צ"ל] אית ליה (אות ו' נמחק) לכהן זכיה בגויה. גליון ק"ק לרבא מאי מספקא ליה פשיטא דקרא בתרוייהו משתעי דמקרא ובשרם יהיה לך נפקא בפ' ב"ש [זבחים ל"ז ע"א] תם ובעל מום.
גמ', חלק אחד על הגורן בכורן ירעו עד שיסתאבו, [צ"ל] חלק אחד בגורן ובכורן ירעו עד שיסתאבו. גליון י"מ עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר כדאמר בראש השנה (דף ה') דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וי"מ דוקא בבכור ודאי אבל בבכור תערובות ליכא בל תאחר אם ממתין עד שיאכל הוא עצמו. תוס'.
גמ', ליתי גיזבר ולישקלא. פי' ככל חייבי קרבנות שהגזבר ממשכנו ולמה יפסיד המזבח לישקל הגזבר ולימא הבכור יקרבנו כשהוא תם ואת אי מצית למיכל אכול ואי לא יאכלוה שאר כהנים דבשלמא אי אית ליה זכיה דממונא הוא לא יוכל הגזבר לדוחקו ולהקריבו עד שירצה. תוס'.
גמ', פרט לכסף מעשר שני, [צ"ל] פרט לכסף הקדש וכסף מעשר שני. גליון פ"ה דסבר מעשר שני ממון גבוה ובחנם פי' כן דאף למ"ד ממון הדיוט מימעיט שפיר משללה כמו דאמרינן מעשר שני בגבולין פטורה מן החלה דכתיב עריסותיכם אפילו למ"ד ממון הדיוט הן כדמוכח בפ' חלק [סנהדרין קי"ב ע"ב].
גמ', ובמאי אילימא, [צ"ל] ובמאי עסקינן אילימ'. תקטיר מי, [צ"ל] תקטיר ואי בבעל מום מי. שפחתה הגדילו התערובות משחררין זה את זה ושניהם אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד על הגורן בכורן כו'. ס"א שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד על הגורן ותני עלה בכורן כו', וכן גריס הרגמ"ה ועיין ביבמות (דף צ"ט ע"א), במומן במאי עסקינן כו' מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו דידן, [צ"ל] במומן לבעלים במאי עסקינן כו' מ"ש דידן מדידהו דידן. אית להו לכהן, [צ"ל] אית ליה לכהן. דידן ומאי שנא דידהו אנן, [צ"ל] דידן מדידהו אנן. מקצת כהן מפקע ליה לכהנים ל"א בזמן הזה וכו' מיתיבי ר"ש אומר, [צ"ל] מקצת כהונה מפקע ליה מכהנים, מתיבת ל"א עד תיבת מיתיבי ר"ש אומר בס"א אינו. ל"א בזמן הזה, [צ"ל] ל"א אילימא בזמן הזה. בתמין (והכי הוא דלא מזבני) ודאי לעולם, [צ"ל] בתמין והלין הוא דלא מצי מזבני הא כהנים ודאין מזבנין לעולם. ירעו לא מצינו, [צ"ל] ירעו אנן לא מצינו. לכהן דאנא כהן, [צ"ל] לכהן אנא כהן. היינו בהמתה (שאינן נאכלין בתורת בהמתה פי' אינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא ויס"ג כדקתני כל פסולי המוקדשים נמכרים באיטליז ונשקלים בליטר' כו' ופירושא בעלמא. תוס'. [מתיבות שאינן נאכלין עד סוה"ד שייך לאות כ' (=הגה"ה המתחלת ומעשר) אחר תיבת ומעשר. חשק שלמה]). לי מבהמה תיפוק, [צ"ל] לי בהמתה תיפוק. שנאכל בתורת בהמתה, בכורות (דף כ"א ע"ב ודף ל"א ע"א בתוס'). ומעשר שאינו בכלל בהמתה, [צ"ל] ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתה. אלא פשיטא בתם ואי אמרת בשלמא אית ליה זכייה בגוויה שפיר אלא אי אמרת לית ליה למה לי מבהמה תיפוק ליה משללה ולא שלל שמים לעולם בבעל מום ודקא קשיא לך היינו בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור וכו' שהנאתן לבעלים, (לא) [ל"א] אלא פשיטא בתם וקא ממעט לה קרא מתורת בהמתה אלמא ממונא דכהן הוא אמר רבינא לעולם בבכור בעל מום ודקא קשיא לך היינו בהמתה הכי קתני מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור וכו' שהנאתן לבעלים. בלבד במאי עסקינן אילימא, [צ"ל] בלבד אימתי אילימא, תיבות במאי עסקינן נמחק. אילימא בזמן הזה הא דומיא דשלמים קתני אלא פשיטא בזמן שבית המקדש קיים ובמאי עסקינן אילימא בבעל מום הא דומיא דשלמים קתני אלא לאו בתם וכו' בגוויה. ל"א אילימא בזמן הזה קדשים קלים מי איכא אלא לאו בזמן שבית המקדש קיים ובמאי אילימא בבעל מום והא דומיא דשלמים קתני אלא לאו בתם וכו' בגויה.
רש"י ד"ה אבל נמכר הוא, ונאכל בקדושה וזו היא הקדושה. [צ"ל] אבל נמכר הוא, ויאכל בקדוש' וזו היא הקדוש'. ד"ה בולד שפחתה, ואין יודע. [צ"ל] בולד שפחתה, ואין ידוע. ד"ה וחולקין חלק אחד וכו', אין חולקין עד שיבוא. [צ"ל] אין נותנין עד שיבא. ד"ה ובכורן, של הני תערובות. [צ"ל] ובכורן, דהני תערובו', תיבת של ל"ש. ד"ה אלא לאו בזמן המקדש וכו', ואילו דידהו זכי להו. תיבות זכי להו ל"ש. שם, כדאמרינן בבכורות בפרק שני במשנה לא. [צ"ל] כדאמרינן בפ' שני דבכורות לא. שם, משום דבשאר בכורות כהן. [צ"ל] משום דשאר כהן. שם, דאיכא חד דזר אי הוי יהביה בכורם לאקרובי. [צ"ל] דאיכא חד ראוי וחד אינו ראוי אי הוי יהביה בוכרא דידהו לאקרובי. ד"ה אלא אי אמרת לית ליה וכו', אית ליה זכייה. [צ"ל] אית ליה לכהן זכיה. ד"ה לעולם בזמן הזה וכו', וזכה בו מחיים ודידן יהבינן להו כו'. מחיים הס"ד, ומה"ד אנן יהבינן להו כו'. ד"ה שפיר וכו', דלא נפיק משללה. [צ"ל] דלא נפקא משללה. ד"ה בן עזאי אומר לרבות שלמים וכו', הוא ולא יכול. [צ"ל] הוא דלא יכול, אות ו' נמחק. ד"ה לא אמר בן עזאי וכו', שהפקיד אצל. [צ"ל] שהפקיד כהן בכורו אצל. שם, אבל שלמים לא היה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין. [צ"ל] אבל שלמים לאו ממונו הוא הואיל וחיילא עלייהו קדושה כל כך שטעונין. ד"ה דאי בבעל מום כו', קא מרבי דממונן הוא דאין כו' דבשלמא בבכור גבי כהן. מה"ד ואי בבעל מום כו', קא מרבי דממונו הוא דאין כו' דבשלמא בכור לגבי כהן. שם, משלחן גבוה זכי. [צ"ל] משלחן גבוה קא זכי. ד"ה אלא לאו בתם וכו', דכהן הוא (ובבכור). תיבת ובבכור נמחק.
תוס' ד"ה ובמאי וכו', הוא וי"ל דעיקר כו'. [צ"ל] הוא וי"ל דמשמע ליה דאתיא אפי' כר"י הגלילי והר"ם פי' דאתיא אפי' כרבנן ועיקר כו'.
<h2>דף ח:</h2>
גמ', ובבכור בחו"ל ור"ש. גליון לקמן בסוף פרק אלו קדשים מוקי כר' ישמעאל והכא נקט ר"ש משום שנזכר במשנה וא"ת רב נחמן למה אוקי מתני' בבכור בזמן הזה לוקמא בזמן בהמ"ק ובבכור בחו"ל כר"ש וי"ל דניחא ליה לאוקמא לאחר החורבן שאז נשנית אע"ג שהברייתא בזמן הבית איירי.
גמ', וקתני זכין בו בחייו. ומשני בבכור בחו"ל ור"ש היא ולכך ממיר כהן בבכור כיון דאינו קרב לכתחלה אבל לא מצי למימר בבכור בחו"ל ור"ע היא דאם כן לא הויא דומיא דחטאת ואשם והשתא יש לתמוה כיון דמוקמינן בבכור בחו"ל היכא אמר ר' עקיבא דאין ממירין הא איהו דאמר לא יקרבו וי"ל דמ"מ סבר כיון דאינם נאכלים בלא מום לאו ממון כהן הוא או שמא משום קרא דדריש במתני' דבעינן תמורה בבית בעלים. תוס'.
גמ', הכי קאמר ת"ק, בבית כהן הכהן (תיבת הוא נמחק) עושה תמורה ואין בעלים עושין תמורה. גליון דסבר דממונא הוא ומת"ק נשמע לר"ש דכי היכי דלא דריש קרא דיהיה קודש ה"נ לר"ש וא"כ טעמא (לאו משום דממונו) [משום דלאו ממונו] הוא ולכך לא מוקי בבכור בחו"ל דא"כ מאי טעמא דר"ש ס"א דבהא לימא דלאו ממונא דכהן הוא והשתא ס"ד דטעמייהו מסברא בעלמא ודאי דפליגי בפלוגתא דר"י ב"נ ור"ע וטעמא מקרא וממילתא דת"ק דאמר דכהן עושה תמורה ליכא למשמע מיניה דממון כהן הוא דא"נ לאו ממון כהן איכא למדחי דאיירי בחו"ל כדדחי לעיל וכר"ש דאמר אם באו תמימים ומשני דפליגי בפלוגתא דר"י ב"נ וכו' ומ"מ ליכא למיפשט לת"ק דממונו הוא דמצי למימר דבבכור בחו"ל ור"ש היא.
גמ', בכור זה נתן לי כהן במומו. גליון קשה אמאי נקט נתן לי כהן לימא דלמא ממטי ליה לחכם ושרי ליה כיון דאכתי לא הוי ידע שאין רואין בכור אא"כ כהן עמו ושמא זה היה יודע שאם יביא בכור ויאמר שהוא מעדרו שלא יתיר לו חכם שמא יאכלנו ולא יחוש לגזל הכהן אבל כשהוא אמר שנתן לי כהן דאז ליכא גזל דכהן ופריך וגם בכה"ג מי שרי ליה חכם והא אמר רב יהודה וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שלעולם יאמר מאותו שנולד בעדרו שכהן נתנו לו ומיהו אכתי קשה אמאי נקט נתן לי כהן במומו לימא נתן לי כהן כשהיה תם ונפל בו מום בביתו דהא אין ישראל חשוד על המומין ושמא בענין זה לא יתיר לו חכם ודאי וזה היה הספר יודע דכיון שקנהו תם ודאי לערמה מתכוין וגם לא יאמר כן לעולם כי יודע שיחשדוהו וכי מה טיבו של בכור תם. נתן לי כהן במומו. ותימה וכה"ג מי שרי חכם והלא אפילו היה בא הכהן ואמר שנפל בו מום לא היה נאמן בלי עדים ועכשיו שהוא ביד ישראל הבא מכחו יהא נאמן ונימא שהכהן שמכרו לא הטיל בו מום אלא נפל מאליו וצריך לומר דה"ק בכור זה נתן לי כהן ואני ראיתי שנפל בו מום שאז אין אנו צריכין לעדות הכהן והישראל ודאי נאמן שאין חשודין אבל כהן לישראל אסור למכור בכור תם תימה והלא אין ישראל חשודין וי"ל דהיינו דוקא בבכור שעומד ליתנו לכהן משום דלא חשיד להיות חוטא ולא לו ומיהו קשה דבבכורות מוכח אפילו ספק כו' ואומר מהר"מ דהכא שאני שהוא עושה דבר שינוי לקנות בכורות מכהן שלא יוכל לאכלו עד שיומם לכך אנו חושדין אותו שרוצה להערים. תוס' אחרות.
רש"י ד"ה מאי לאו הכי קאמר וכו', כהן אינו עושה. [צ"ל] כהן אין עושה. שם, בגויה. [צריך להוסיף] ואתא רשב"א למימר כהן לא עביד תמורה דלית ליה זכיה בגויה. ד"ה לא וכו', לאו להקרבה כרבי יוחנן בן נורי. [צ"ל] לאו להקרבה קאי כר' יוחנן בן נורי. שם, חלה עליו כו' ע"א עושה. [צ"ל] חלה עליו ל"א כהן אצל ישראל עושה, תיבות כו' ע"א נמחק. שם, דישראל והכהן אינו עושה. [צ"ל] הישראל והכהן אצל כהן אינו עושה, אות ד' נמחק. ד"ה רבי שמעון בן אלעזר וכו', תמורה דאית ביה זכייה. [צ"ל] תמורה ישראל קאמר אבל כהן עושה תמורה דאית ליה זכיה. שם, דרב נחמן לא. [צ"ל] דרב נחמן לא כו'. ד"ה אלא אם כן כהן עמו וכו', בהדיה ולא מצי. [צ"ל] בהדיה וכיון שכן לא מצי. שם, ליה כהן. [צ"ל] ליה לכהן, הס"ד. ד"ה ליכול מר דמברי וכו', לאכול משאר הבשר. [צ"ל] לאכול יותר משאר בשר, הס"ד. ד"ה ככהן המסייע, דהשתא הוי סיוע שמצילו מלטרוח בו בלבד שיתננו לו. מוכחא. מתיבת ככהן עד תיבת מוכחא נמחק. ד"ה מוכחא מילתא, דהא מסייע. [צ"ל] מוכחא מילתא, כאלו מסייע, תיבת דהא נמחק. ד"ה מאי אמרת וכו', כהן כי. [צ"ל] כהן גבן כי. ד"ה לא, עביד. [צ"ל] לאיי, לא עביד.
תוס' ד"ה ורבי שמעון היא וכו', יקרבו אבל לכתחילה. [צ"ל] יקרבו ובב"ק מסיק באו דיעבד אין אבל לכתחילה. שם, דשלמים. [צריך להוסיף] בני הקרבה נינהו ובכור בחו"ל לר"ע לאו בר הקרבה הוא כלל אבל לר"ש דאמר קרב בדיעבד הוי שפיר דומיא דשלמים, הס"ד.
<h2>דף ט.</h2>
גמ', א"כ נימא קרא טוב ברע או רע בטוב למה לי. גליון ואין לתמוה אי לא יחליפנו מהדר אחולין דלמסקנא הכי הוא [א"כ איצטריך] לא יחליפנו שלא יחליף לחולין דידיה בשל אחרים (בכור) דהקדש (אך) [וגם] קשה מבכורות דאמר קדשים שקדם מומן כו' ואין זה לא כאביי ולא כרבא ועוד קשה דלמא טוב ברע איצטריך לעצמו דנתפס ברע של חולין ועוד קשה דאיצטריך למלקות דהא אין עונשין מן הדין מיהו הני שתי קושיות ניחא לאביי דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואם כן בלא קרא ידעינן שהתמורה חלה וגם מלקות איכא דמי גרע מרע בטוב ומקושיא קמייתא מצי למימר דההיא כאביי ולישנא (דק"ו) [דתלמודא] הפך מלישנא דקרא וה"פ [או רע] בטוב למה לי השתא רע דקודש בטוב של חולין אמרת לן לא כדנפקא לן מלא יחליפנו טוב ברע דר"ל טוב דחולין ברע דקודש טוב דקודש ברע דחולין מבעיא והשתא בטוב למה לי ואל תכתוב (על) [או] רע בטוב אלא שבתלמוד מהפך לישנא דקרא דכך הוא דרך התלמוד. וכן בתוס' אחרות.
גמ', רע מעיקרו אין עושה תמורה. גליון תימה לעיל גבי שרוע וקלוט דפריך א"כ ששה הויין בלא האי פירכא תיקשי איך עושה תמורה בעל מום מעיקרו וי"ל ודאי כשהקדיש בעל מום מעיקרו אין עושין תמורה אבל כשהחולין בעל מום מעיקרו ממירין עלה שפיר קדש דקדם הקדישו למומו.
גמ', אמר רשב"ל. ולתרוצי קושיא דהוא אמת הוא דמהוא דריש שאין ממירין אלא אחד באחד ומיהו דרשה דבהמה איצטריך לומר דבזה אחר זה יכול להמיר אפילו עד ק' דקדושה שבה להיכן הלכה.
גמ', בעי ר' אבין. הצעת בעייא דר' אבין הוי שתי גופין ושתי קדושות והיה אביי מתמה שהיה יודע שלא היה פשוט לר' אבין ב' גופין וקדושה אחת או ב' קדושות וגוף אחד ומשני ר' אבין חדא מגו חדא כלומר את"ל קאמר וה"ק והפריש והמיר בו וחללו על אחר דהוי גוף שני וקדושה אחת מהו ואת"ל כיון דבההיא קדושה (הא) גופיה אימר בה כו' ב' גופין וב' קדושות כלומר אם אבד שני זה ונתכפר באחר וניתק שני זה לעולה דהוי ב' גופין וב' קדושות כפרש"י ויס"ג [בדברי ר' אבין] א"נ נתכפר באחר וניתק זה לעולה וב' בעיות שאל ר' אבין אותן שאביי מפרש בעצמו והשתא צריך לישב מאי קא מתמה אביי וי"ל לפי שלא היה ר' אבין שואל באת"ל אלא שני האבעיות בשוה והיה אביי מתמה כי אי אפשר שהן שקולות והיה לו לומר ההיא דהיא עיקר שאלתו ואידך לישתמע מינה ומשני את"ל קאמר וחשיב טפי גוף אחד וב' קדושות ולא מיירי כלל בב' גופין וב' קדושות וכה"ג [מבעיא ליה] את"ל ב' גופין וקדושה אחת דבהך קדושה אמיר דאינו חוזר וממיר נתכפר באשם אחר וניתק ראשון לעולה מהו מי אמרי' ממיר דהיינו ב' קדושות וגוף אחד. תוס' אחרות.
מתני', מומין מן בעלי, [צ"ל] מומין ומן בעלי. גמ', בהמה. גליון אחר שהזכיר בהמה פעמים. הזכרים ומן בעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין יכול, [צ"ל] הזכרים ומן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים יכול. קדם מום להקדישן ת"ל, [צ"ל] קדם מום קבוע להקדישו תלמוד לומר. בטוב. עי' תוס' לקמן (דף כ"ז). מומן מאי, [צ"ל] מומן ולא שקדם מום קבוע להקדישן מאי. ברע או רע בו בטוב אחרינא ל"ל, ס"א ברע או רע מאי בטוב, וכן גריס הרגמ"ה נימא קרא רע בטוב או רע, פי' טוב דחולין ברע דקודש או רע דחולין ברע דקודש וכ"ש רע דחולין בטוב דקודש בטוב בתרא למה לי, ולפי שיטה זו השני לעולם קדשים וכן הולכת שיטה דמתניתין. אפי' בטוב נמי, [צ"ל] אפי' טוב בטוב נמי. ואביי אמר קל וחומר, [צ"ל] ואביי טוב בטוב מנלן דלא ימיר קסבר ק"ו. ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא. ס"א ואביי סבר האי גילוי מילתא בעלמא הוא ל"א ואביי אמר לך הא לאו וכו', וכן גירסת הרגמ"ה ורש"י לא גריס כן. הוא מי גרע, [צ"ל] הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא מי גרע. הוא דתילקי אבל, [צ"ל] הוא דלקי אבל. מי מתפיס בדבר, [צ"ל] מי מתפיס והתניא אין אדם מתפיס בדבר. וימיר. ס"א מאי משמע דלא יחליפנו בשל אחרים (מאי) חליפין משמעו תצא זו ותכנס זו היינו דקא נפיק משל אחרים (מן לא יחליפנו) דקא נפיק הקדש דאחרים לדילהון תמורה ממיר לדילהון וצריכי דאי אשמועינן ממיר משום הכי לקי דהקדש ברשותיה אבל חליפין דלאו ברשותיה אימא לא ואי אשמועינן חליפין משום דקאמר חדא לחולין אבל ממיר אימא ליקדש לתרוייהו ולא לקי קמ"ל. ס"א מאי משמע דלא יחליפנו בשל אחרים חליפין משמע תצא זו ותכנס זו היינו דקא מפיק הקדש דאחרים לדיליה, אבל רש"י והרגמ"ה אינם מביאין מזה משום דבר בפירושיהם. מתני', אף היא מיוחדת, [צ"ל] אף תמורתו מיוחדת. אף תמורה מיוחדת מעיקרא וכו' אמר ר"ל מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין מ"ט קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה, [צ"ל] אף תמורתו מיוחדת אמר ר"ל מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין מ"ט קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה. ל"א מעיקרא [וכו'].
רש"י ד"ה או רע. משמע. [צ"ל] או רע בו. משמע. שם, או רע של חולין לא ימיר בטוב. [צ"ל] [או רע של] קודש לא ימיר בטוב של חולין (טוב) וגם כאשר כתוב ברש"י בלא הגהה הוא מתיישב רק הלשון אינו משמע כן דלא ימיר אותו משמע דהקודש הוא רע בשל חולין אשר הוא טוב ממנו וכך מפרש בבכורו' פ"ב. [הוא לשון רב"א].
תוס' ד"ה שנאמר וכו', הכלל הראשון הוא. [צ"ל] הכלל השני היא. ד"ה איזהו וכו', האחרים שהרי הכא האחד הוא הנתפס. [צ"ל] האחרים שאומרים השני הוא הנתפס, תיבות שהרי הכא האחד נמחק.
<h2>דף ט:</h2>
גמ', מהו שיוסיף עליו חומש. מי אמרינן כיון דמכח קדושה אחת לא מוסיף חומש אחר או דלמא כוון דב' גופין נינהו מוסיף חומש וכי אמרינן הקדש שני אינו מוסיף חומש היינו כגון מקדיש בעל מום לבדק הבית (והומם) וחיללו על אחר בעל מום שאינו מחדש כלום אבל הכא שהתפיס תם בבעל מום דהאי חזי להקרבה הקדש ראשון קרינא ביה דהוי קדושה חדשה ובעיא דר' אבין היתה בב' גופין וב' קדושות דהא בעי כשהומם השני אחר שניתק ולהכי מתמה אביי וכי פשיטא ליה מב' גופין וקדושה אחת כגון חיללו על אחר והומם השני בלא מתכפר ובלא ניתק אם הוא תחלת הקדש כיון שהתפיסו על בעל מום ואם עיקר בעייתו בשתי קדושות וגוף אחד ליבעי ליה בלא הומם פי' לא הומם הראשון אלא אבד והפריש ונתכפר ונמצא וניתק והומם מי אמרי' הקדש שני הוא שהרי נתכפר באחר וזה טפל או דלמא כיון דב' קדושות הוי הקדש ראשון לגבי עולה חדא מגו חדא כלומר סיפא דמלתא דר' אבין ארישא קאי וב' בעיות בעי כדפי' לעיל וה"ק וחיללו על חבירו ואותו חבירו הומם ואת"ל כיון דהוי קדושה אחת אף דהוו ב' גופין לא מוסיף חומש נתכפר באחד וניתק דהוו ב' גופין וב' קדושות מהו דשמא כיון דמכח דחדא קדושה אתי אינו מוסיף חומש וגם בבעיא זו גרסינן הגי' דלעיל ותוכן אחד להם ובכל הסוגיא לא רצה לפרש ב' גופין וב' קדושות בלא חיללו על אחר אלא בהפריש ונאבד והפריש אחר והמיר ונתכפר ונמצא ראשון וניתק דהוי ראשון אם ימיר בו ב' גופין וב' קדושות דפשיטא ליה דהראשון לא אבד כח בשביל השני אבל [אכתי קשה] דאמאי לא נקט הפריש המיר אבד הפריש נמצא ראשון נתכפר בו וניתק שני אם ימיר ולמה האריך אם חיללו. תוספות אחרות.
גמ', תיבעי בלא הומם. גליון תימה כיון שלא חיללו מעולם וגוף אחד הוא למה לא יוסיף חומש וכ"ת דמה שניתק מאשם חשיב כהקדש שני א"כ מאי קאמר בסמוך את"ל שני גופים וקדושה אחת לא דכבר הוסיף חומש בהך קדושה אבל שני גופים ושתי קדושות חשיב לראשון אלמא דשתי קדושות חשבינן להקדש ראשון וי"ל דודאי שתי קדושות לבד או שני גופין לבד חשיב להקדש שני אבל איתנהו לתרווייהו חשיב להקדש ראשון.
גמ', איתמר בה, [ניקודו] אִיתַמֶר בה. וימיר נתכפר באשם, ס"א וימיר א"נ נתכפר באשם. אמר אביי הי קא מיבעיא ליה קדושה, [צ"ל] אמר אביי הדין קא מיבעי' ליה אי קדושה. וחללו באחר, [צ"ל] וחיללו על אחר. אע"ג דקדיש אותה קדושה חוזר וממיר או דלמא כל באותה קדושה, [צ"ל] אע"ג דקאים באותה קדושה חוזר וממיר א"ד כל באותה קדושה. גוף אחד כיון, [צ"ל] גוף אחר כיון. וניתק זה ראשון לעולה, [צ"ל] וניתק זה הראשון לעולה. אף על קדושה אחרת כיון, [צ"ל] אע"ג דקדושה אחרת היא כיון. והומם והוסיף עליו חומש וחללו חבירו ונתכפר, [צ"ל] והומם וחיללו על אחר והוסיף עליו חומש ונתכפר, ותיבות וחיללו חבירו נמחק. והוסיף חומש נתכפרו באשם, [צ"ל] והוסיף עליו חומש א"נ נתכפר באשם. לא ניבעי ליה הומם אי גוף אחד באותה קדושה כו' וחללו, [צ"ל] לא ניבעי הומם (תיבת ליה נמחק) וחילל על אחר אי גוף אחר באותה קדושה לא ניבעי ונתכפר ור' אבין חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה הומם וחיללו. הוא דמוסיף אבל, [צ"ל] הוא דאינו מוסיף חומש אבל. קדושה [אין] מוסיף, [צ"ל] קדושה מוסיף, תיבת אין נמחק.
רש"י ד"ה וחיללו על אחר ונתכפר באשם אחר. אחר שאבד אשם שני זה שחילל הראשון עליו ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה. [צ"ל] וחיללו על אחר ואבד אותו ונתכפר באחר שהביא מעדרו ואח"כ נמצא זה. והשאר נמחק. ד"ה מהו שימירו בו. [צ"ל] מהו שימיר בו. ד"ה אי הכי מיבעיא ליה וכו', וחדא קדושה. [צ"ל] וחדא קדושה הוה. ד"ה ואי ב' קדושות וגוף אחד וכו', הוא דמספקא ליה. [צ"ל] הוא אינו יכול להחזיר ולהמיר בו או דלמא כיון דקדושה אחריתי הוא דמעיקרא אשם והשתא עולה חוזר וממיר דס"ד דר' אבין חדא בעיא הוא דמספקא ליה. ד"ה שני גופין ושתי קדושות מהו, כגון אבד. [צ"ל] כגון אם אבד. שם, ואינו מימר בלישנא אחרינא. [צ"ל] ואינו מימר לישנא אחרינא. שם, אלא (אם) נתכפר. [צ"ל] אלא אבד ונתכפר, תיבת אם נמחק. ד"ה אמר (ליה) אביי הדין קמיבעיא. [צ"ל] אמר אביי הדין קמיבעיא, תיבת ליה נמחק. שם, ולהאי לישנא. [צ"ל] דלהאי לישנא, אות ו' נמחק. שם, וקדושה אחת חדא טפי. [צ"ל] וקדושה אחת טפי, תיבת חדא נמחק. שם, ואם הומם וחיללו אינו. [צ"ל] ואם הומם ומחללו אינו, אות י' נמחק. ד"ה אי שני גופין וקדושה אחת קמיבעיא ליה וכו', הקדש שני קרינן. [צ"ל] הקדש ראשון קרינא, תיבת שני נמחק.
<h2>דף י.</h2>
גמ', מאי הוה עלה. גליון דמקושיא דא"כ מצינו לאו הוכחה הוא דכיון דאין הצבור ממירין אם הקדישו דין הוא שיחיד שיקדיש לצרכן לא ימיר. וכן בתוס'.
גמ', כל אותה קדושה, [צ"ל] כל באותה קדושה. גוף אחד כיון, [צ"ל] גוף אחר כיון, אות ד' נמחק. קאים מוסיף חומש אלא נתכפר באחר וניתק זה לעולה מהו כי מוסיף חומש באותו הגוף באותה קדושה אבל בקדושה אחרת לא כו' הוא מוסיף חומש, [צ"ל] קאים אין מוסיף חומש אלא נתכפר באשם אחר וניתק זה הראשון לעולה מהו כי אין מוסיף חומש הנ"מ אותו הגוף באותה קדושה אבל אותו הגוף בקדושה אחרת לא כו' הוא אין מוסיף חומש. או מכפר מוסיף, [צ"ל] או מתכפר מוסיף. אמר רבא אם כן כו' עושין תמורה כגון, [צ"ל] אמר רבא פשיטא דמתכפר עושה תמורה דאי המקדיש עושה תמורה אם כן כו' עושין תמורה והיכי דמי כגון. דאמר רב נחמן אמר רב הונא, [צ"ל] דאמר רב נחמן אמר לי הונא, תיבת רב נמחק. דמכפר ליה אלא לענין תמורה והכי קאמר אף, [צ"ל] דמכפר ליה מתנה קא יהב ליה אלא לענין תמורה וה"ק הפרישו לו אחרים כהפריש הוא משלו מה הפריש משלו עושה תמורה אף. לא לענין תמורה ודקא קשיא לך מתנה דקא יהבין ליה, [צ"ל] לא לעולם לענין כפרה ודקא קשיא לך מתנה קא יהבין ליה. תמורה תורם משלו, [צ"ל] תמורה התורם משלו. מתני', א"ר יוסי, עי' תוס' לקמן (דף כ"ז).
רש"י ד"ה או דלמא וכו', לענין זה ומוסיף. [צ"ל] לענין עולה ומוסיף, תיבת זה נמחק. ד"ה מהו וכו', אתא (מעיקרא) והקדש. [צ"ל] אתא והקדש, תיבת מעיקרא נמחק. שם, לישנא אחרינא ירושלמי. [צ"ל] לישנא אחרינא גרסינן ירושלמי. שם, הכא ופירושי מפרש. [צ"ל] הכא ובההיא פירושא מפרשא, הס"ד. ד"ה מקדיש מוסיף חומש וכו', ואם אחרים פודין אין. [צ"ל] ואם אחרים פודים אותו אין. שם, דידיה (חזי) דאי פריק ליה. [צ"ל] דידיה דאי פרקי ליה. ד"ה א"כ וכו', אלא בתר מתכפר. [צ"ל] אלא ש"מ בתר מתכפר. ד"ה הא כיצד וכו', יביא על נדרו מלבד. [צ"ל] יביא על נזרו מלבד. שם, מלבד אותו. [צ"ל] מלבד אייתר. ס"א אותו. גליון לומר שאם עני הוא ואינו יכול להפריש משלו ותשיג ידו שאחרים יתנו לו שיביאנו. ד"ה טובת הנאה שלו וכו', ולא למי שתרם. [צ"ל] ולא ביד מי שתרם, אות ל' נמחק. ד"ה דכתיב את כל מעשר וגו'. [צ"ל] דכתיב את כל מעשר תבואתך וגו'. שם, מי שנוטל המעשר. [צ"ל] מי שנטל המעשר, אות ו' נמחק. ד"ה ואין עוברין באברין. [צ"ל] ולא עוברין באברין, תיבת ואין נמחק. ד"ה ממירין אברין בשלמין וכו', זו תמורה תחת בהמת קדש. [צ"ל] זו תמורת בהמת קדש, אות ה' ותיבת תחת נמחק. שם, והויא תמורה כולה. [צ"ל] והויא כולה תמורה. ד"ה אין קדושה חלה על העוברין וכו', עובר במעי בהמה אינו. [צ"ל] עובר במעי אמו אינו, תיבת בהמה נמחק. ד"ה רצה בוולדה מתכפר וכו', מתות והכי גמירי. [צ"ל] מתות ובהכי גמירי.
תוס' ד"ה אמר רבא וכו', כגון דשוו שליחא לאקדושיה. להתכפר בה הם והשליח ימיר בה אע"פ שהוא קרבן צבור ובשלהי פרקין תני יצאו קרבנות צבור שאפילו יחיד אין עושה בהם תמורה אבל. שם, כגון כו' בה יחידי דכיון וכו'. [צ"ל] כגון כו' בה יחיד דכיון (אות י' נמחק) וכו'. ס"א דשוי היחיד את הצבור או השותפין שלוחים להפריש משלהם ע"מ שיתכפר בה הוא שהוא ימיר בקרבן אע"ג שהוא משל צבור דהא ודאי לא חשיב קרבן צבור כיון שאין מתכפרים בו. ד"ה ורבי יוחנן אמר וכו', קדיש ואם. [צ"ל] קדיש ואע"ג שאסור להפריש מחוסר זמן מ"מ בעוד שהוא במעי האם מותר כדמפרש בסמוך ואם. שם, ולא מכח האם לא מצינו. [צ"ל] ולא מכח האם ואע"ג דלא פירש בסתמא הוא קדוש שמדעת האדם בסתמא שיהא הולד כמו האם וא"כ לר' יוחנן לא מצינו. ד"ה ואזדא וכו', לטעמיה. [צ"ל] לטעמיה כו'. שם, חלה והא (אי) אפשר. [צ"ל] חלה דהאי איפשר, אות ו' נמחק. שם, הוא כדפירשנו. [צ"ל] הוא ולא פליג עליה אלא מדין דקדושה חלה והוי חולין במעי האם כדפירשנו. שם, ממתני' (ולד שלמים) פרק כיצד. [צ"ל] ממתניתין דפ' כיצד, תיבות ולד שלמים נמחק.
<h2>דף י:</h2>
תוס' ד"ה ואזדא וכו', קדוש הולד מכח האם, ומיהו קשה דמצינו למימר למדחי בקדושת דמים כדדחינן כל הני דלעיל בסמוך. תוס' אחרות.
שם, ומייתי ליה בבכורות מקרא. גליון דתניא בריש פ' כיצד מערימין יכול לא יקדישנו בבטן ת"ל אשר יבוכר משנתבכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן וילפינן קדשים מבכור ובר פדא מוקי לההוא קרא לקדושת דמים ולמסקנא דמודה בר פדא ניחא.
גמ', בקדושת דמים מי אלימא קדושת דמים דקא מפקעא ליה מן הבכורה אמר ליה אין והתנן. ס"א בקדושת דמים והא הכא דאימיה לא קדיש גופיה לעולה ולד קדיש גופיה לעולה אמר ליה הב"ע כגון דאמר תיקדש אימיה לעולה לדמיה דמיגו דקדשי דמי דאימיה לעולה ולד נמי קדשי דמיו לעולה ומשום דאקדשיה לאימיה קדושת דמים פקעה קדושה דבכור אין והתנן כו' קדושת דמים. גליון והנה אמר למטה [כ"ד ע"ב] ילדה ב' זכרים הראשון יקרב עולה ועכ"פ לא רצה בו שיקרב הוא בעצמו לא שימכר לצרכי עולות כי יאמר השני ימכר לצרכי עולות רק כי רצה בזה שהראשון דמיו עולה והשני דמיו חולין וזה אמר הראשון יקרב עולה היינו שימכר לצרכי עולה ויביא בדמיו עולה ג"כ ואמנם השני ימכר לצרכי עולה אך דמיו חולין ולא אחד מהם רק בקדושת דמים עכ"ל. הרב המעילי.
תוס' כי תניא וכו', ואם כן מה בין ראשון לשני. מיהו הא לא קשיא דמצינו למימר דשניהם נמכרים וחילוק דראשון ושני אינו אלא שהראשון דמיו עולה והשני דמיו חולין מ"מ קשה בין ראשון בין שני למה לא ימכור לאכילה כדין בעלי מומין שאין בהם קדושת הגוף ויהיה דמי הראשון עולה ודמי השני חולין ונראה למורי דאפילו בר פדא סבר דמגו דנחתה קדושת דמים על הולד נחתה עלה קדושת הגוף והוי כמקדיש זכר לדמיו שלא יצא מידי מזבח אלא ימכור לצרכי עולות והשתא ניחא לקמן דראשון קדוש קדושת הגוף ושני חולין דהרי חולין שנתערבו בקדשים מפרש בפ' התערובות דימכרו לצרכי אותו המין ודמיהן חולין חוץ מדמי אותן קדשים שיקרב בדמי עולה. תוס' אחרות.
גמ', כל הקדשים שקדם מום כו' חייבין בבכורה ומתנות ואע"ג דשאר פסולי המוקדשים שנפדו פטורים מן הבכורה ומתנות משום דכתיב בהו כצבי ואיל מיהו אילימא קדושת דמים לאפקועי מן הבכורה. תוס' אחרות.
גמ', מי אלימא (אות י' נמחק) קדושת דמים דאסרה לה בעבודה וגיזה. תימה וכי לא ידע דאסור לקלקל הקדש מדרבנן בידים כי נמי שרי להנות ממנו וצריך לומר דפריך מטעם דאסור משמע דאיכא לאו לא תעבוד לענין שאם חילל העבודה על דמים ופריך דלא תעבוד אין בקדושת דמים ומשני מדרבנן וגזירה אטו קדשי מזבח. גליון.
גמ', איתיביה אין ממירין כו'. הכי דייק מדקתני אין ממירין אברים בעוברין ואי אין קדושה חלה על העוברין איך יאמר קדושת העובר תיכנס באבר ומהו צריך לומר לא יתפיס העובר בתמורה צריך למימר כיון דאינו קדוש שלא יקדיש אחרים ומשני משכחת לה שיש בהם קדושה בולדות קדשים ולהכי איצטריך לומר דאע"ג דקדישי אין ממירין בהם אבל אין לפרש דדייק מדקתני אין ממירין שלימים ועוברים באברים ומדהוצרך לומר שאין נתפסין בתמורה אלמא קדישי בתחלת הקדש דמזה לא הוי משני מידי דנהי דמשכחת דיכולים להיות קדושים מ"מ לעולם נידוק מדאיצטריך לומר דאינם נתפסין בתמורה אלמא דבתחלת הקדש קדישי אם היתה זו סברא טובה אלא ודאי אין הדיוק טוב דנהי נמי דאין קדושת הפה חל עליה איצטריך שפיר לומר דלא קדשי בתמורה דסד"א דתמורה חלה בקל [יותר] מקדשים כדאמרינן בבעל מום קבוע דתמורה חלה עליו ואינו יוצא לחולין ליגזז כו'.
גמ', לאימיה הא בכלל, [צ"ל] לאימיה אימא הוא בכלל. דאי אתמר בהא משום דאימיה חזיא לגופיה מגו דנחתא קדושה לה נחתא נמי לולד אבל אידך לא קמ"ל הדא ואי אתמר בהא משום דקא מפרש קדושה על (האם) הולד אבל ההיא לא צריכא, [צ"ל] דאי אמר הפריש חטאת הו"א התם הוא דאמר ר"י רצה בולדה מתכפר משום דאימיה חזיא לגופיה ומגו דנחתא קדושה לאימיה לגופא נחתא נמי קדושה לולד אבל הכא כיון דאימיה לא קדשה אלא ולד אימא לא תיחות קדושה לגופיה קמ"ל הדא דהכא דאע"ג דאימיה לא קדשה ולד קדיש לגופיה ואי אתמר בהא משום דקא מפיק קדושה על הולד אבל ההיא דלא מפיק קדושה אלא על אימיה דולד אימא דולד לא מקדיש כלל צריכי. להא שמעתא איתיביה, [צ"ל] להא שמעתא דבר פדא איתיביה. הבכור המבכרת שהיתה כו' של זו עולה ילדה, [צ"ל] הבכור מבכרת שהית' כו' של זו אם זכר הוא עולה ילדה. אמר ליה כי מתניא ההיא. [צ"ל] א"ל כי תניא ההיא. טעמא דלאחר שנפדו דחייבין אבל קודם שנפדו פטורין [אלמא] כו'. ס"א טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורין אלמא כו'. שנפדו דחייבין אבל כו' [אלמא] דאלימא קדושת, [צ"ל] שנפדו חייבין אבל כו' אלמא אלימא קדושת, (אות ד' נמחק). דמים דאסירא ליה בעבודה אמר ליה, [צ"ל] דמים דאסרה לה בגיזה ועבודה אמר ליה. טעמא משום דנפדו, [צ"ל] טעמא דנפדו, תיבת משום נמחק. אלמא קדושת דמים אסורין ליה בעבודה איתיביה אין כו'. [צ"ל] אלמא אלימא קדושת דמים דאסרה לה בגיזה ועבודה (תיבות אסורין ליה ואות ב' נמחק) איתיביה אין כו'. ס"א והא הכא דאימיה לא אקדישה הוא וקא מקדיש ליה במעי אימיה א"ל הכא נמי קאמר תקדיש ולד לדמיה א"כ אמאי אסורה אימיה בעבודה קדושת דמים היא וקדושת דמים מי אסירה בעבודה אין כו'. באברין אימורי, [צ"ל] באיברין אמורי, אות י' נמחק. קדשי אמר ליה בולדי קדשים הוא דקדישי וקיימי אי ולד קדשים, [צ"ל] קדשי הא אמר ר' יהודה איברין לא קדשי א"ל הב"ע בולדי קדשים דקדישי וקיימי אי ולדי קדשים. דלא עבדין הא אבראי עבדין, [צ"ל] דלא עבדין תמורה הא אבראי עבדין תמורה. בשלמא אם קדושת פה חלה על העוברים כי הוי אבראי עבדין תמורה דאין זה ולדות קדשים שהרי הקדושה באה מכח פה האדם ולא מן האם. והא תניא אין. [צ"ל] והא תנן אין. דלא עבדי הא, [צ"ל] דלא עבדי אברין הא. (אמר), [צ"ל] אמר ליה. בו, [צריך להוסיף] וכדרב חסדא דאמר רב חסדא מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו. אבל לא ממירין וכו' בדבר העושה אותה טרפה. ס"א אבל לא ממירין קתני מיהת מקדישין עוברין א"ל כגון דאקדיש עוברין לדמיהן דכותיה גבי אברין דאקדיש אברין לדמיהן טעמא דאקדיש אברין לדמיהן הא אקדיש אברין לגופיהן קדשין הא אמר ר' יהודה אברין לא קדשין אלא כי תנן מקדישין עוברין בולדי קדשים אי בולדי קדשים למה להון לאקדושי תני הכי מקדישין אברין וממירין בהן ועוברין שהקדישו במעי אמן אין ממירין. עוברין שקדשו במעי אמן. במעי אמן הוא דלא ממירין הא אבראי ממירין הא תנן אין הולד עושה תמורה ר' יהודה היא דאמר הולד עושה תמורה אי ר' יהודה אימא רישא מקדישין אברים וממירין בהם ואי ר' יהודה הא אמר אברים לא קדשין הכא נמי באבר שהנשמה תלויה בו.
רש"י ד"ה לעוברה גופיה וכו', חולין הוי ולבר פדא. [צ"ל] חולין הוי חולין ולבר פדא. שם, אינו קדוש והוה ליה ולד חטאת. [צ"ל] אינו משוייר והוה ולד חטאת. ד"ה ותרתי למה לי כו', חשובה הולד. תיבת הולד נמחק. ד"ה ילדה זכר וכו', דקדושת עולה קדמה. [צ"ל] דקדושה עולה דקדמה. ד"ה [אלמא] דאלימא קדושת דמים. מה"ד אלמא אלימא קדושת דמים. ד"ה מותרת האם בגיזה. דהא לא אקדיש גופה. [צ"ל] מותרת האם בגיזה. דהיא לא אקדיש הס"ד. ד"ה יוצאין לחולין וכו', דלא [קדשה] קדושת הגוף. [צ"ל] דלא קדיש קדושת הגוף. ד"ה רבי יהודה היא. במתני' קאמר. [צ"ל] רבי יהודה היא לקמן במתניתין דהאי פרקין קאמר. ד"ה אי ר' יהודה וכו', לבהמת חולין לחול קדושת תמורה על גוף. [צ"ל] לבהמת חולין כלומר אין קדושת תמורה חלה על גוף. שם, ור' שמעון דהוי. [צ"ל] ור' שמעון הוא דהוי. ד"ה מקדישין אברין ועוברין וכו', וקתני להך הכי מקדישין. [צ"ל] וקתני להך דהכי ומקדישין.
תוס' ד"ה ואזדא וכו', מערימין האומר ולדה של זו עולה הרי זו וולד שלמים. [צ"ל] מערימין דתנן האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימין היא שלמים ולדה עולה הרי זו וולד שלמים. שם, דמיד האם קדושה. [צ"ל] דמיד שהאם קדושה. ד"ה אימורי וכו', שלימין (בהן) דחולין [בהן]. [צ"ל] שלימים בהן דחולין הן. שם, כדלעיל דהא אין עושין תמורה. ס"א כדלעיל א"כ למה הוצרך לומר דאין ממירין פשיטא דאין קדושת דמים עושה תמורה.
<h2>דף יא.</h2>
תוס' ד"ה הא מני וכו', אבל תנא קמא פליג עליה. גליון והא דאמר בפ' בהמה המקשה דר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר היינו לפי המתרץ דמודה ר' יהודה וה"ק והלא במקדיש לדידי ולדידכו נמי בדבר שהנשמה תלויה בו מודיתו בו והכי נמי בתמורה כן. תו"ח.
תוס' ד"ה הכי קאמר וכו', משום דפריך עלה בסמוך אברים מי קדישי. ס"א וע"כ ה"ק מי קדישי ע"י אבר של בהמה דאי אבר גופיה אה"נ דלכ"ע האבר קדוש ותמכר לצורכי עולה חוץ מדמי אותו אבר נמי אמר שמקדיש הבהמה כולה משום אותה אבר אבל מדקתני אין ממירין לא משכחת ממירין בענין אחר ודוחק להגיה הברייתא וי"ל דמשמע ליה דמקדישים אברים להקדש כל הבהמה [קאמר] דאי משום קדושת האבר פשיטא דקדיש ולא צריך למימר.
גמ', אבל לא ממירין וכו', מתיבת אבל עד תיבת ועוברין נמחק. גליון ה"ג בקונטרס מקדישין אברין וממירין בהן וטעמא משום דפשטה קדושה בכולה ומשום הכי פי' כן דאי לא גרסינן וממירין מנא ליה לדיוקי בסמוך אי ר' יהודה אברים מיקדשין דלמא לא פשטה הקדושה רק באבר לבדו אבל מדאמר ממירין ש"מ דפשטה בכולה והשתא פריך שפיר ולא נהירא חדא דאינו ברוב הספרים וא"כ לא לפרוך מידי ותו דממירין בהן משמע דבאברים עצמן ממירין ויאמר בהמה זו תחת אבר זה וזה לא מהני אף לר' יוסי ואומר ר"י דלא גרסינן ליה ודייק בסמוך מדאמר מקדישין אברין ובודאי אבר לחודיה קדיש ליכא רבותא אי לא פשטה בכולה א"נ דייק מדתני אין ממירין בהן ואי אין קדוש רק האבר פשיטא אי אמר בהמה זו תחת אבר זה דלא תחול אלא ודאי אשמועינן דאע"ג דע"י האבר קדשה כולה אפ"ה לא [ממירין] באותו אבר אע"פ שהוא ממיר עתה בבהמה כולה קדושה מ"מ כיון שאין מזכיר בדבורו רק אבר לא ימיר וזה חומר במקדיש מבתמורה.
גמ', ומצא בה בן ד'. דאי בן חמש הוי ליה כלו חדשיו בבהמה ואינו ניתר בשחיטת אמו לר"מ דאמר כלו לו חדשיו טעון שחיטה. תוס'.
גמ', ואיבעית אימא. ה"ג רש"י וא"א אידי ואידי חד תנא הוא וקמייתא בהפריש מעוברת כו' וכ"ע כר"י ויס"ג קמייתא בהפריש רקנית וסבר במעי אמן הן קדושים ובתרייתא בהפריש חטאת מעוברת וסבר אין קדושה חלה על העוברין וכבר פדא ואע"ג דלבר פדא תפסי קדושת אימיה היינו דוקא בולדות קדשים גמורים כגון אפריש אבל קדושת אימיה לא מהני עד שיולד ותדע דאטו מי אלים קדושת אימיה להקדיש דבר שאין קדושה חלה עליה אלא ודאי אינו מועיל אלא שיהיה קדש כשיולד. תוס'. הוא, ס"א וקדמייתא כגון דאקדיש ולבסוף נתעברה דולד קדשים במעי אמן הן קדושים ובתרייתא דנתעברא ולבסוף הקדישה דלא קדיש הולד עד דמקדיש ליה בפני עצמו וללשון זה כ"ע סברי כבר פדא דאין קדושה חלה על העובר.
גמ', אין ממירין בהן בולדי קדשים, [צ"ל] אין ממירין בהן אי בולדי קדשים. דלא עבדין תמורה הא, [צ"ל] דלא עבדי תמורה הא. אין הוולדות עושין תמורה הא מני רבי יהודה היא אי רבי יהודה, [צ"ל] אין הולד עושה תמורה הא נמי ר' יהודה דאמר הולד עושה תמורה אי ר' יהודה. הכא במאי עסקינן בדבר העושה אותה טרפה, [צ"ל] הכא נמי בדבר שהנשמה תלויה בו וכדרב חסדא. על תיבות במאי עסקינן [בדבר] העושה אותה טריפה נרשם על כל תיבה קו מלמעלה כי לפ"ד ראוי למחקו. איתיביה מקדישין אברין וכו' בדבר העושה אותה טרפה. ס"א ל"א איתיביה מקדישין אברים וכו' קתני מיהא מקדישין עוברין א"ל כגון דאקדיש עוברין לדמיהן דכותיה גבי אברין דאקדיש אברין לדמיהן טעמא דאקדיש אברין לדמיהן הא אקדיש אברין לגופיהן קדשין הא אמר ר' יהודה אברין לא קדשין אלא כי תנן מקדישין עוברין בולדי קדשים אי בולדי קדשים למה להון לאקדושי תני הכי מקדישין אברין וממירין בהן ועוברין שהקדישו במעי אמן אין ממירין עוברין שקדשו במעי אמן הוא דלא ממירין הא אבראי ממירין הא תנן אין הולד עושה תמורה ר' יהודה היא דאמר הולד עושה תמורה אי ר' יהודה אימא רישא מקדישין אברין וממירין בהן ואי ר' יהודה הא אמר אברין לא קדשין הכא נמי באבר שהנשמה תלויה בו בדבר שעושה אותה טריפה. ואינה נאכלת אלא ליום אחד, [צ"ל] ואינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד. אדם ונאכלין בכל מקום ואינן נאכלין בעזרה מאי לאו, [צ"ל] אדם ונאכלת בכל מקום בעזרה ונאכלת לעולם מאי לאו. ומר סבר ולדי קדשים, תיבות ולדי קדשים נמחק. תניא רבי אליעזר אומר, [צ"ל] ת"ש ר' אלעזר אומר, תיבת תניא ל"ש ואות י' נמחק. ותניא א"ר מאיר מאחר, [צ"ל] ותניא אמר רבי וכי מאחר, תי' מאיר נמחק. במקדיש ולד ויצא דופן, [צ"ל] במקדיש ולד ויצא דרך דופן. לישנא אחרינא אבל כלאים וכו'. ס"א אינו וכן נראה מרש"י ז"ל אבל הראב"ק גריס לה אי אתה מוצא כו'. דאימיה נמי לא קדיש גופה איהו נמי, [צ"ל] דאימיה לא קדוש גופה אלא לדמי איהו נמי.
רש"י ד"ה הכי קאמר מקדישין איברין וממירין בהן כו', [צ"ל] הכי קאמר מקדישין איברין וממירין בהן כלומר מקדישין לאו אעוברין קאי וחסורי מחסרי והכי מתרצא מקדישין איברים וממירין בהן כו'. תיבת כו' נמחק. שם, סיפא דהך ברייתא בפ', [צ"ל] סיפא דהך מתניתין בפ'. שם, דאין ממירין בשלמים. [צ"ל] דאין ממירין איברין בשלמים. ד"ה ועוברין שקדשו במעי אמן וכו', ע"י אבר תני בעוברין אין כו' היא ולד. [צ"ל] ע"י אבר תנא בעוברין אין כו' היא דאמר ולד. ד"ה אלא לזכרי כהונה וכו', דכולי עלמא הואיל. [צ"ל] דכולי עלמא סברי הואיל. ד"ה מאי לאו תנאי היא וכו', חלה על האברין מכח. [צ"ל] חלה על העוברין מכח. ד"ה לא וכו', תנא (קמא) סבר. [צ"ל] תנא קמא סבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ותנא בתרא סבר. ד"ה ואיבעית אימא חד תנא הוא וכו', לאו ירך אמו כשהקדישה. [צ"ל] לאו ירך אמו הוא כשהקדישה. ד"ה לא קדושין בתמורה וכו', אינן קדושין. ואין מקדישין, אחר לעשותו תמורה אם. אינן קדושין הס"ד, ומה"ד ולא מקדישין, לעשות בהמה אחרת תמורה אם. שם, ורבי מאיר מפרש. [צ"ל] ורבי מפרש, תיבת מאיר נמחק. שם, דליהוי קדושין מאחר. [צ"ל] דליהוו מקדשין מאחר. ד"ה כלאים וכו', דלא קדיש לגופיה למעבד. [צ"ל] דלא קדיש לגמרי למעבד, תיבת לגופיה נמחק.
תוס' ד"ה הא מני וכו', ובתמורה לא דדרשי'. [צ"ל] ובתמורה לא דרשינן.
<h2>דף יא:</h2>
גמ', בדבר שעושה אותה טרפה, ס"א בדבר שהנשמה תלויה בו. גליון אי מקרא אי מסברא ואע"ג דאיכא לאוקמי קרא לומר שלא יצא הרגל לחולין מ"מ שקולין הן ויבואו שניהן.
גמ', בעי רבא בעוף מהו. גליון תימה לפשוט ממתניתין דתנן אין העופות עושין תמורה לפי דכתיב בהמה וי"ל דשאני הכא דכתיב קרבן לרבות עופות.
גמ', הקדיש אבר לדמיו. אליבא דר' יוסי בעי דאם הקדיש אבר קדושת [הגוף] קדוש כולה כמו כן כשהקדישו קדושת דמים [אי] קדוש כולו קדושת דמים ובעי כיון דלא קדיש אלא מאבר אחד. תוס'.
גמ', הכא דאקדיש חד אבר. קשה הרי דמעיקרא בעי אי אמרי' תרי מיגו אי לא ומאי ס"ד לאתויי מחד מיגו. תוס'.
גמ', התם לא נחתה ליה קדושה. פ"ה דשותפות עובד כוכבים פטורה מן הבכורה ובבכורות [דף ט'] אמרינן אף למ"ד חייב בבכורה אתא קרא למשרי בגיזה ועבודה אבל למ"ד פטור לא צריך קרא וא"כ סוגיא דהכא אתיא כמ"ד דחייב בבכורה בשותפות עובד כוכבים והא דאמר לא נחתה קדושה היינו ליקרב אבל קדושה חלה עליו שאסור לאכלו עד שיומם.
תוס' ד"ה התם וכו', פרש"י. גליון לשון תוס' אבל אתה גוזז כו' פ"ה דשותפות עובד כוכבים פוטר ול"נ דבפ"ק דבכורות [דף ט' ע"ב] אמרינן ר"י אומר שותפות העובד כוכבים חייב כו' ור"ש פוטר וכי איצטריך קרא אלמא למ"ד חייב (לא) איצטריך האי קרא ועוד דלר' יהודה קיימינן ואיהו סבר בפירוש שותפות עובד כוכבים [חייב] ורש"י דחק לפרש משום דמתרץ התם לא נחת ליה קדושה כלל ומיהו ה"פ לא נחת עליה קדושת מזבח ליקרב אבל קדושה חלה עליו שפיר דאסור לאכול עד שיומם.
הקדיש עורה מהו בעבודה. ס"א הקדיש עובר במעי אמו מהו בעבודה. גליון צ"ע לר"י הקדיש עורה מהו שתקדיש כולה דדילמא דוקא רגל שראויה להקרבה אבל עור לא ותהיה האבעיא אפילו לר' יוסי.
גמ', היא שלמים וולדה בשני ווין כצ"ל. גליון י"מ דאתיא כמ"ד אם שיירו משוייר ולא דק דלקמן בכיצד מערימין [כ"ה ע"א] אמר דמיד שאמר היא שלמים חל הקדושה מיד על הולד ואפילו הולד עולה לא יוכל לומר כ"ש היא חולין והכא ר"ל היא שלמים וכבר אמר ולדה חולין ולא דק ובקונט' פירש שהקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה אין עוברה קדוש או שהקדיש בהמה ואח"כ נתעברה ומבעיא למ"ד ולדות בהוייתן הן קדושין.
גמ', ושחטה בפנים. ה"מ למפשט מברייתא דלעיל השוחט את החטאת כו' נאכל בכל מקום אלמא אע"ג דהוי חולין אינו נפסל משום חולין בעזרה ושמא יש לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו לו חדשיו דכיון דכלו שמא הוא בהמה בפני עצמו ואסור משום חולין בעזרה א"נ הוי בעי טעם הברייתא מקרא מנלן דשרי. מי קרינן ביה כי ירחק. פי' משום דכי ירחק דרשינן בריחוק מקום אתה זובח כו' ולא דייקינן ואי אתה זובח אלא ממאי דשייך ביה בקירוב מקום אתה זובח. תוס' אחרות.
תוס' ד"ה היא שלמים וכו', דמצי למיפשטיה. גליון ויש לחלק בין כלו לו חדשיו בין לא כלו לו חדשיו.
גמ', תנו רבנן יכול. עי' תוס' לקמן (דף כ"ו ע"א). ור' יוסי, [צ"ל] ר' יוסי, אות ו' נמחק. והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה אמר. ל"א והא מייתי בהמה דמקדיש גופא כי ליתא לכולה לדידיה אמר רבא כגון דאמר בזוזא מן הדא בהמה לעולה אמר. אמר רב חסדא. עי' תוס' ערכין (דף כ'). דאמר רבי אלעזר ניטלה ירך וחלל, [צ"ל] דאמר רבי אלעזר ניטל הירך וחלל. בו לאו מכלל דפליג עליה דרבי יהודה בשלמא נראין דברי רבי יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו מכלל דפליג עליה דר' יוסי אלא נראין דברי רבי יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו לאו מכלל דפליג עליה דרבי יהודה ותיובתא דכולהו לא חסורי מיחסרא כו'. ס"א בו מדקאמר נראין דברי ר' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו מכלל דפליג ר' יהודה אפילו בדבר שהנשמה תלויה בו ומדקאמר נראין דברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו מכלל דפליגי ר' יוסי אפילו בדבר שאין הנשמה תלויה בו אלמא בתרוייהו פליגי חסורי מחסרא כו'. מתיבת לאו עד תיבת בשלמא נמחק. בו מכלל דפליג עליה דר' יוסי, [צ"ל] בו דהא פליג עליה ר' יוסי, תיבת מכלל ואות ד' ד' נמחק. בו לאו מכלל דפליג עליה דרבי יהודה, [צ"ל] בו מכלל דפליג עליה ר"י, תיבת לאו ואות ד' נמחק. אמר רחמנא והאי נמי, [צ"ל] אמר רחמנא והא נמי, אות י' נמחק. מי אמר כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף ומדאקדשיה, מתיבת כיון עד תיבת מדאקדשי' נמחק. ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה או, [צ"ל] מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה ומדנחית ליה לקדושת דמים נחית ליה קדושת הגוף או. דהאמר רבא, [צ"ל] דהא אמר רבא. חד אבר מאי, ס"א [נוסף] התם חד מיגו הכא תרי מיגו. בעי מיניה מרבא, [צ"ל] בעי מיניה אביי מרבה, אות א' נמחק. דתניא לא תגוז בכור צאנך, [צ"ל] דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים לא תגוז בכור צאנך. התם לא נחתא ליה קדושה כלל הכא נחתא ליה קדושה לישנא אחרינא. ס"א התם לא נחתא ליה קדושה בכולה בהמה הכא נחתא ליה קדושה בכולה בהמה אי נמי, תיבות לישנא אחרינא נמחק. בעא מיניה אביי מרבא הקדיש, [צ"ל] בעא מיניה אביי מרבה הקדיש, אות א' נמחק. דמיכחשא גזרי בה רבנן גיזה לא גזרי, [צ"ל] דמכחשא ולד גזרו בה רבנן גיזה דלא מכחשא ולד לא גזרי.
רש"י ד"ה באומר הרי עלי עולה וכו', שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן. [צ"ל] שאין כל הגוף שלו ומשני אמר רבא כגון דאמר בזוזא מן, אות כ' נמחק. ד"ה שעושה אותה נבלה וכו', מפרש לקמיה (כגון הלב או הוושט). [צ"ל] מפרש לקמיה בדבר שהיא מתה כגון הלב או הוושט. ד"ה בהמה אמר רחמנא וכו', קרא מכל אשר. [צ"ל] קרא דמכל אשר. ד"ה תרי מיגו וכו', ומגו דנחית כולה לדמיה נחית נמי כולה לקדושת. [צ"ל] ומגו דנחית אכולה לדמיה נחית נמי אכולה לקדושת. ד"ה דהא אמר רבא הקדיש זכר וכו', וליכא למימר קדושת. [צ"ל] וליכא למימר קדשה קדושת. ד"ה הקדיש אבר מהו בגיזה, בעבודה לא. [צ"ל] הקדיש אבר מהו בגיזה, לר' יהודה קא מיבעיא ליה דאמר לא פשטה קדושה בכולה מהו אותו אבר בגיזה דאי לר' יוסי כיון דפשטה קדושה בכולה פשיטא דאסורה בגיזה ועבודה לא. שם, דהא מכחיש לה. בשלו ושל אחרים. [צ"ל] דהא מכחיש ליה לאבר הס"ד. ומה"ד בשלך ושל אחרים. ד"ה התם גבי בכור לא נחתא ליה שום קדושה וכו', קדושה להך אבר. [צ"ל] קדושה לחד אבר, תיבת להך נמחק. ד"ה מדרבנן. וכי מיבעיא ליה מדאורייתא. [צ"ל] מדרבנן. וכי מיבעיא לי מדאורייתא, אות ה' נמחק.
<h2>דף יב.</h2>
מתני', אין המדומע מדמע כגון סאה תרומה שנפלה לתוך סאה של חולין ואם נפל אח"כ סאה אחת מאלו שתי סאות לחולין לא מדמע אותו השניה אלא לפי חשבון תרומה שבה. ואין המחומץ שאם החמיץ כביצה של תרומה בכביצה של חולין ואח"כ נפל כביצה מאלו ב' ביצים לעיסה אחרת אומדין אם חצי ביצה יכול להחמיץ את העיסה הרי זו אסורה ואם לאו מותרת שאנו אומרי' שבביצה זה אין בה אלא חצי ביצה של תרומה.
גמ', שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וא"ר אפילו כשנפלה ליותר ממאה אית ליה לר' אליעזר שאם נפל מהם סאה לאחרים אסורים לפי שצריך להרים אותה סאה מפני גזל השבט וכל זמן שלא הורמה נאמר היא סאה של תרומה.
גמ', אחר אחרון. ואם תרומה אחרונה אסור ואם החולין אחרונים מותר ובפרק כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] מפרש בשקדם וסילק את האיסור אבל אם עדיין שם זה וזה גורם אסור ומהא סברא מייתי מתניתין דלא כר"א דאמרינן דאין המחומץ שיש בו תרומה וחולין אוסר אלא לפי חשבון ולא אמרינן זה וזה גורם אסור ואע"פ שהאיסור וההיתר נופלים בבת אחת אין מצטרפין ואמר ר"י דמההיא דלעיל דקתני מדמע כתרומה ודאי לא מצי לאוכחי דהך מתניתין דמחומץ דלא כר"א דאע"ג דאמר מדמעת כתרומת ודאי מ"מ אפילו נפלה מהם עשרה סאין לחולין לא ידמעו אלא כשיעור סאה של תרומה שנפלה בה כדמפרש טעמא היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וא"כ המ"ל אין המחומץ שנפל בו כביצה תרומה מחמץ אלא לפי חשבון הביצה שנפלה ואם נפלו הרבה ביצים מאותו מחומץ עיסה וחימצו הרבה עיסות אינו אוסר אא"כ היה יכול כביצה של תרומה להחמיץ אבל מהכא דזה וזה גורם אסור ואינו תלוי בשום דבר ואוסר כל מה שהוא מחמץ כיון שיש בו תרומה כלל.
גמ', ראב"י היא כו'. ולפי חשבון דמתניתין ר"ל לפי חשבון הכשרים כלומר אין המים השאובים פוסלים אא"כ הן כמו הכשרים אבל אם הכשרים רוב אינו פוסל.
תוס' ד"ה ואין המים וכו', סברת אמוראי הפוכה כזה לא מצינו. גליון ועוד משום רבין יסתור דברי ר' חייא בר אבא הלא גם הוא היה תלמידו דר"י.
גמ', ל"א א"ל ראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. מתני', מתיבת ל"א עד תיבת מתני' בס"א אינו. גמ', בחוץ, [צריך להוסיף] ושאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ. מתני', חטאת עושין מי חטאת, [צ"ל] חטאת נעשין מי חטאת, תיבת עושה נמחק. הפרס עושין בית הפרס, [צ"ל] הפרס עושה בית הפרס, אות י' נ' נמחק. ואין הולד עושה תמורה, [צ"ל] ואין הולד ולא תמורה עושה תמורה. גמ', לפי חשבון שבה, תיבת שבה נמחק. אמר רבי אבא, [צ"ל] אמר ר' חייא בר אבא. העיסה ולא בזה כדי להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ ונצטרפו, [צ"ל] העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו.
רש"י ד"ה מי קרינא ביה וכו'. [צ"ל] דמי קרינא ביה וכו'. ד"ה היא חולין וולדה שלמים וכו', בחוץ מי חייב כרת אעובר. [צ"ל] בחוץ מחייב כרת אעובר. ד"ה אלא לפי חשבון וכו', אין בו אלא. [צ"ל] אין בה אלא. ד"ה ואין מי חטאת נעשית מי חטאת וכו', אפר לעשות מי חטאת לא הוי שם מים ותו לא עבדי מי חטאת. [צ"ל] אפר לא יכול לעשות מי חטאת דלא היו שם מים ותו מי עבדי מי חטאת. ד"ה ואין בית הפרס עושה בית הפרס, שדה. [צ"ל] ואין בית הפרס עושה בית הפרס, בית הפרס שדה. ד"ה שאני אומר סאה שנפלה. [צ"ל] שאני אומר סאה של תרומה שנפלה. ד"ה אלא לפי חשבון שבה. תיבת שבה נמחק. שם, עם עשרים וארבע לוגין. [צ"ל] עם עשרים ושלשה לוגין. ד"ה אחר אחרון אני בא וכו', ומתני' אע"ג. [צ"ל] ומתניתין נמי אע"ג. שם, לא קדם וסילק אסור. [צ"ל] לא קדם וסילק את האיסור אסור. שם, התם בהא מילתא. [צ"ל] התם עלה דהא מילתא, אות ב' נמחק.
תוס' ד"ה אין המדומע וכו', לבטל שיעור התרומה שנפל. [צ"ל] לבטל שיעור הדמע שנפל, תיבת התרומה נמחק. ד"ה ואין המוחמץ וכו', ולא נראה דאם כן וכו' גבי מדומע דמינה מצי לאוכוחי שפיר דלא כר' אליעזר. גליון וכן כתוב בגליון דא"כ מאי קאמר דלא כר"א מה שייך למילתא אדרבא למילתא דמדומע שייכא טפי ע"כ. שם, דלא כרבי אליעזר [ממתני' דשאור] אלא. [צ"ל] דלא כרבי אליעזר ממשנה של שאור לא היה לו להביא אלא. ד"ה ואין המים וכו', יש בהן כהכשרים דהיינו. [צ"ל] יש בהן כמנין הכשרים דהיינו. שם, הש"ס דמעיקרא. [צ"ל] הש"ס כלל דמעיקרא.
<h2>דף יב:</h2>
תוס' ד"ה ואין המים וכו', היינו כשיבואו במקוה [אח"כ] מי גשמים מ' סאה. ואע"ג דקודם לכן היתה פסולה. וסד"א דהוי כמים שאובין שאין להם תקנה כדאמרינן במס' מקואות [פ"ב מ"ד ר' אליעזר] אומר רביעית מים שאובין כו' בין בתחלה בין בסוף ג' לוגין מקוה שיש בו שלש גומות של לוג לוג כו' אלמא מים שאובין אין להם תקנה ואפילו יפלו עליהם כל המים שבעולם מש"ה הוצרכו לומר שאם הומשכו השאובין ואפילו מ' סאה שהן חשיבות מקוה יש להם תקנה ובטלים אם נפלו עליהם מ' סאה כשרים והביא ראיות ואין לפרש טהורים בלא מים אחרים דא"כ הוי פליג דראב"י ובשאלתות הביא דראב"י וגם פוסק כרבין אלמא אינם סותרים זה את זה עוד הביא ראיות דהמשכה אינה טהורה בשאיבה כולה מפ"ק דתענית כו' עד שלא יגיעו למקוה ובהמשכה איירי דבלא המשכה אפילו ג' לוגין פסולין והשתא איכא משניות דהמשכה בשאיבה מטהרת בכולה אלא ודאי כדפי' והיה קשה לו לפירושו דמאי פריך מני לא ראב"י ולא רבנן אדרבא אתיא ככ"ע דאינהו לא מיירי אלא כשהן בעינייהו אבל אם נפלו עליהם מים כשרים כ"ע מודים דטהורים ע"כ פי' הר"י שיכולים אנו לומר לפי שיטתו דמשמע ליה דמתני' דאין השאובין פוסלין אלא לפי חשבון דמשמע אבל אם לפי החשבון פוסלין ואין להם תקנה עולמית דומיא דאין המחומץ מחמץ שאם יש מן התרומה כדי לחמץ לא תועיל מן החולין אח"כ לבטלה ומלתא דרבנן נמי דייקי דרובה בהמשכה וברביה לא כלומר אם יש רוב מן הפסולים נפסלים בלא תקנה ומש"ה פריך ואלא הא (דאמר) [דכי אתא רבין אמר] ר"י דאית לה תקנה מני. וגם שלח לו הר"י דודאי השאלתות סברי כפירושו אמנם פשט השמועה הזאת משמע שאיבה שהמשיכה כולה כשירה בלי שום מים אחרים וכל מה שהקשה לא קשה מידי כו' עד יום הכפורים אלא ודאי סובר המקשה דביוה"כ ובט' באב אסור לטבול בחמין משום תענוג דמה שאמר שאובין נינהו ולא אמר תענוג הוא משום דהוי נהיגי טבילה בחמין כל ימות השנה ואם בכלים שאובים נינהו וע"י המשכה ועששיות טורח גדול הוא ואין רגילות וכיון דשאר ימות השנה אין רגילות בחמין אסור הוא ביוה"כ משום תענוג דודאי אי היה רגילות לטבול בחמין לא היו צריכין לשנות ביוה"כ משום תענוג ולהכי משני בחמי טבריא שרגילות בני העיר לטבול בהם כל ימות השנה ואינם צריכין לשנות סדרן משום תענוג וכל המשניות שהביא לראיה אתיא כראב"י כי היכא דבעי לאוקמי מתני' דהכא כוותיה וגם אם היו צריכין למצוא תקנה ע"י המשכה שמא לא היה תופס אותו לחידוש ומשמיע לנו חידוש אחר בההיא דממלא בכתף ומשמיענו כיון שהעליון שלם אינו נפסל במים שאובין לעולם וההיא דמים שאובין ומי גשמים ודאי ליכא לדחויי וההיא ודאי אתיא כראב"י ויש בידינו לקיים המשניות ולכך מסופק ר"י אם מותר לעשות מקוה כולו שאוב ע"י המשכה כדמשמע פשט ההלכה ואע"ג דראב"י אוסר מ"מ הלכה כר' יוחנן או שמא דברי ר' חייא בר אבא עיקר ורבנן לחומרא וגם הפי' כמו שפי' הר"ר שמואל ורבנן לעולם לחומרא ונראה לר"י דהמשכה בכולה ודאי אין לעשות מספק אמנם יש להתיר ברובא כראב"י ואין כאן מכשול דאפילו רבנן לחומרא משנת ראב"י קב ונקי והביא מורי סיפא דההיא דלעיל דמים שאובין ומי גשמים שנתערבו כו' עד ואם לאו פסול ופי' הרב משאנץ בפי' המשניות אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה שאז נתבטלו ברוב וכראב"י ודבר תימה הוא איך בטלו יותר חוץ למקומו (יותר) מבתוך המקוה ועוד דוחק דא"כ מאי קא מתמה הכא אסתם מתניתין דהכא אי אית ליה דהמשכה מטהר ברביה ונראה למורי דנתערבו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט שיש בחצר צינורות שחקקם ולבסוף קבעום ופוסלין את המקוה ויש תמצית הגגין שהן כשרים והכל מתמצין דרך חריץ אחד למקוה משו"ה קאמר שאם נתערבו קודם שיגיעו למקוה כשרים ולאו דוקא נתערבו אלא כלומר שהגיעו לרצפת החצר ולא תני נתערבו אלא לאפוקי אם מקלחים מן הצינור עצמו דאז ודאי פוסלין בג' לוגין. נ"ל כי הוא תוס' הר"פ ז"ל וכן כל המסכת לרוב [הוא לשון הרב"א]. גליון שהשאיבה שהמשיכה כולה טהורה כלומר אם המשיך מים שאובים ע"י המשכה טהורין אם יבא אח"כ ארבעים סאה מי גשמים אע"ג דג' לוגין פוסלין את המקוה אף אם יש ארבעים סאה אחרים כשרים והני כיון דהמשיכו המים שאובין דרך משיכה טהורין ולא פסלו ולא לטבול מיד אלא כשיהיה אח"כ ארבעים סאה כשרים והשתא ניחא סוגיא דמשמע דמעיקרא אמר ר' חייא דברביה ובהמשכה כשר לטבול בו מיד ודוקא בדאיכא רוב של מים כשרים אבל אי לא לא ולא יועיל עוד השלמה פריך מכלל דלרבנן אפילו ברביה פסול ולא יהא עוד תקנה בהשלמה והא אמר רבין כו' אלא הכא לא פליגי ר"א ורבנן רק לטבול בו מיד ומתני' דקתני שפוסלין אינה כר"א דכולי שאוב נמי לא מיפסל כי איכא השלמה כרב דימי אלא אומר ר"י דכל הני קושיות לא קשה וכו'.
גמ', אלא אמר רב פפא (תי' רבה נמחק). גליון תימה מאי אולמיה טפי דרבין מר' חייא אדרבה נקיט דר' חייא בידך דמהדר תלמודא כל תלתין יומין וכי תימא (דלא מקשה לרבין דאליביה המשנה דדייק לחומרא כדפי' וא"כ ההיא דרבין דלא כמאן א"כ לא הוי ליה למימר אלא) דאליביה דרבין בעי א"כ מאי אלא דאמר רב פפא הלא לא הדר משינויי קמא ופי' ר"י דמלתא דרבין שגורה בפי כל התלמידים ולכך דחי דר' חייא מקמיה.
תוס' ד"ה יוסף בן חוני וכו', בד' וה' פעמים לא פסלי. ואל תתמה מ"ט דיוסי בן חוני מה לי בכלי אחד ומה לי בשני כלים דהא שאיבה דרבנן היא דהם אמרו והם אמרו והרבה חילוקים יש בפסול ג' לוגין במסכת מקואות בפ"ג [מ"ג] הסוחט את כסותו כו' א"ר עקיבא לא אמרו מטילין אלא מטיל כלומר בהטלה אחת והיה סובר ר"ע שכך היה הקבלה וחכמים השיבו לא אמרו אלא שנפלו ולשון זה משמע בין בבת אחת בין בג' פעמים וגם יש אחר כך [מ"ד] מכלי אחד משנים משלשה מד' אין מצטרפין בד"א שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרף לג' לוגין (ופסק).
גמ', והכא והתם מנלן תרי קראי כתיבי. גליון משמע דלא באת הגז"ש אלא ללמד סוטה מפרה דאלו פרה מסוטה לא ילפינן מידי דהא תרי קראי כתיבי ואפשר פרה מסוטה למצוה ילפינן דאפר למעלה וסוטה מפרה לומר דאינו מעכב.
גמ', מה מצינו כו'. גליון האי מה מצינו לאו דוקא הוא אלא גז"ש כדקאמר לעיל נאמר כאן עפר כו' ורבנן נמי מודו בגז"ש כדמשמע התם צריכין שיתרבה עפר סוטה ועפר פרה על המים כו'.
גמ', אלא דכי אתא, [צ"ל] אלא הא דכי אתא. מני לא רבנן ולא ר' אליעזר אלא אמר רבה לפי חשבון, [ס"א] מני אי כרבנן מאי אלא לפי חשבון אלא אמר רב פפא לפי חשבון. שנפלו למים בשנים, [צ"ל] שנפלו למקוה בשנים, תיבת למים נמחק. ושלשה כלים פוסל את המקוה בארבעה וחמשה אין, [צ"ל] ושלשה כלים פוסלים את המקוה בארבעה וחמשה כלים אין. מי חטאת נעשה מי, [צ"ל] מי חטאת נעשין מי. מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים, תיבות ונתן עליו מים חיים נמחק. אף כאן הקדים, [צ"ל] אף להלן הקדים, תיבת כאן נמחק. ונתן עליו אלמא, [צ"ל] ונתן עליו מים חיים אלמא. רצה עפר למטה רצה עפר למעלה ותנא דידן מאי טעמא, [צ"ל] רצה נותן עפר למטה רצה נותן עפר למעלה ותנא קמא מאי טעמא. ותנא דידן מאי טעמא אמר לך סיפיה דקרא דוקא ונתן עליו לערבן מאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דוקא לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. ס"א ורבנן סברי חיים אל כלי דוקא ונתן עליו לערבן הוא דאתא וממאי דכי אמרי רבנן דילמא לכדקאמר ר' שמעון מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. לך רישא דקרא. דוקא לא מצית, [צ"ל] דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי לא מצית. בית הפרס ורבנן עד כמה, [צ"ל] בית הפרס וחכמים אומרים אין בית הפרס עושה בית הפרס עד כמה, תיבת ורבנן נמחק.
רש"י ד"ה מכלל דרבנן כו', לפי חשבון מכלל. [צ"ל] לפי חשבון ולא קתני שהמים שאובין פוסלין לפי חשבון מכלל. ד"ה אלא לפי חשבון כלים, ויוסף. [צ"ל] אלא לפי חשבון כלים פליגי, ויוסף. ד"ה שנפלו וכו', לתוך המקוה בהמשכה. [צ"ל] לתוך המקוה שלא בהמשכה. ד"ה אלא על מתן אפר. [צ"ל] אלא עם מתן אפר, אות ל' נמחק. ד"ה דתניא וכו', בכלי פסול כו'. [צ"ל] בכלי פסול ור"ש מכשיר, תיבת כו' נמחק. ד"ה נאמר כאן וכו', אף כאן עפר. [צ"ל] אף כאן במי חטאת עפר. ד"ה וכתיב מים חיים אל כלי וכו', אל כלי ולא. [צ"ל] אל הכלי ולא. ד"ה עליו לערבן וכו', למימרא. תיבת למימרא נמחק. שם, העפר למים יערבם. [צ"ל] העפר על המים יערבם, אות ל' נמחק. ד"ה ואימא רישא דקרא דוקא וכו', המעיין ויקח המים. [צ"ל] המעיין וילקחו המים, תי' ויקח נמחק. ד"ה רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס וכו', שסביב בית הפרס הן. [צ"ל] שסביב בית הפרס בית הפרס הן.
תוס' ד"ה ואין המים וכו', דאמר (מועלין במרחצאות) ואמרינן. [צ"ל] דאמר נועלין את המרחצאו' ואמרינן, תיבות מועלין במרחצאות נמחק. שם, והמשיכן הוי טהור. [צ"ל] והמשיכן לתחתון עצמו הוי טהור. שם, במקוה מי. [צ"ל] במקוה אח"כ מי. שם, אלמא לא נגעי אהדדי. [צ"ל] אלמא לא פליגי אהדדי, תיבת נגעי נמחק. שם, דקדושין (דבי) ר' אליעזר. [צ"ל] [ד]קדושין גבי רבי אליעזר, תי' דבי ל"ש. שם, או לחומרא פליג וההיא דתענית. [צ"ל] או לחומרא פליג וכן גבי מבוי שנטלו לחייו [עירובין צ"ה ע"א] וכן גבי הלמי [שבת ק"ח ע"ב] וההיא דתענית. שם, לתוך כ"א סאה מי גשמים אי נמי. [צ"ל] לתוך כ"א סאה מי גשמים או מקוה שלם שיטיל לתוכו כמה דכיון שהוא שלם אינו נפסל אי נמי. שם, גבי טבילה דכ"ג ביוה"כ. גליון אלא היה סובר דביוה"כ ובט' באב אסור לטבול בחמין משום תענוג והא דפריך שאובין נינהו ולא אמר תענוג משום דאי לא פסול דשאובין היו רגילין בחמין בשאר ימות השנה וא"כ בט' באב וביוה"כ הוה מותר אבל כי איכא פסול דשאובין א"כ אין דרך לטבול בחמין רק אם המשיכן ואיכא טורח גדול וא"כ ליתסר משום תענוג ומשני בחמי טבריא דלעולם רגיל בה וליכא תענוג ושאר. שם, עד שיגיעו למקוה הא. [צ"ל] עד שלא יגיעו למקוה הא. שם, עד שיגיעו למקוה לאפוקי. [צ"ל] עד שלא יגיעו למקוה לאפוקי.
<h2>דף יג.</h2>
תוס' ד"ה רבי עקיבא וכו', וא"כ קשיא דר"ע אדרבי עקיבא וכן משמע בירושלמי דלר"ע תרומת כל אחד חציה חולין וחציה תרומה לפי שכל אחד לא חלה התרומה אלא על חלקו ופר"י דהתם שלא נתן רשות זה לזה לכך כל אחד תורם לעצמו אבל הכא שנתנו רשות זה לזה ר' אליעזר סבר תרומת שניהם תרומה דכיון דתרמו שניהם גלו דעתייהו שבטלו רשות ולר"ע כו' ורבנן אמרי אי תרם כשיעור אין השניה כלום אי תרם פחות או יותר גלי בדעתא דלא בשביל חבירו תרם [אבל] קשה דרשא [דאתם ולא] שותפין במס' [קדושין (מ"א ע"ב)] דהא לכ"ע [הוי תרומה] בשביל עצמו כדאוקימנא ואמר [רבינו דהאי דרשא] למעשה [אבל להלכה] הוי תרומה.
גמ', מאה אמה כדתניא החורש את הקבר עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה. [ס"א] מאה אמה כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס עד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה בית ארבע סאין ר' יוסי אומר חמשה. את הקבר עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה, [צ"ל] את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מלא מענה וכמה מלא מענה ק' אמה. הוא ולא ולד [צ"ל] הוא עושה תמורה ולא ולד. לרבות שוגג כמזיד. עי' תוס' לעיל (ב' ע"א, ד"ה ה"א). מתני', ולא ימיר יחיד עושה, [צ"ל] ולא ימיר היחיד עושה. אמר ר"ש והרי, [צ"ל] אמר ר"ש והלא, תיבת והרי נמחק. ולמה יצא לומר, [צ"ל] ולמה יצא להקיש אליו לומר. ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית, [צ"ל] ומה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית. גמ', משמע קרבן יחיד קרבן צבור, [צ"ל] משמע קרבן יחיד ומשמע קרבן צבור. בדק הבית ת"ל, [צ"ל] בדק הבית ודבר שבא חובה ת"ל. אמר ר"ש והרי מעשר, [צ"ל] אמר ר"ש והלא מעשר, תיבת והרי נמחק. שאינו בשותפות, [צ"ל] שאינו בא בשותפות.
רש"י ד"ה שלש שדות וכו', חורשין (אותה) בית הפרס. [צ"ל] חורשין עושה בית הפרס. שם, ומשם הלך לאותה שדה חבירתה מלא. [צ"ל] ומשם הלך לתוך שדה חבירו מלא. ד"ה תרומת שניהם תרומה וכו', חלק בו. [צריך להוסיף] וכל אחד תורם בשביל עצמו, הס"ד. ד"ה לרבות שוגג כמזיד וכו', והמיר לבן זו. תיבת זו נמחק. ד"ה אלא בהמה, ימיר. [צ"ל] אלא בהמה, ואם המר ימיר. ד"ה אמר רבי שמעון וכו', וגו' למה יצא. [צ"ל] וגו' ולמה יצא. ד"ה אי קרבן שומע אני כו', דקתני קרבן. [צ"ל] דקתני ת"ל קרבן. שם, או משום. [צ"ל] או קרבן משום.
תוס' ד"ה שלש וכו', והעפר מטמאינן ומאי טעמא. [צ"ל] והעפר מטמאין ומאי טעמא, אות נ' נמחק. שם, כולן עושין זה את זה בית הפרס. [צריך להוסיף] ורבנן סברי דאין יכול לעשות אלא ב' שדות הסמוכות לו שחורשין ממנו לתוכם והם לא יעשו אחרים ואפי' הן עצמן לא יעשו אלא מאה אמה לכל אחד ופ"ה דמיירי בשדה שנאבד בה קבר ונחרש ממנו לתוכו ולכך עושה בית הפרס מאה אמה חוצה לו לפי שכל השדה ספק אבל נחרש בו קבר ידוע אינו עושה בית הפרס. ד"ה רבי עקיבא וכו', וכן שני לשון רש"י. תיבות לשון רש"י נמחק. שם, דמסכת תרומות תנן שותפין. [צ"ל] דמס' תרומות גרסינן השותפין, תיבת תנן ל"ש.
<h2>דף יג:</h2>
גמ', לנדבת יחיד אזלי. גליון ומביא נסכים ומ"ד לנדבת צבור אין בה סמיכה כמו משל צבור.
רש"י ד"ה רבי אליעזר וכו', יביא בדמיו עולה. הוא עצמו יקריבנה והאי עולת חוב יחיד היא כדאיתא התם בסיפא דהאי משנה והלא אף הנדבה עולה היא ומה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה חובה סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו ובזמן שהיא באה נדבה אינה סומך עליה ואין מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור.
גמ', תיבעי. גליון והוא לשון הירושלמי כאלו אמר תתעורר לשאול לחכמים רבים אשר תעמוד בו על האמת והוא במקום תיקו האמור בתלמוד. הר"מ המעילי.
גמ', רבי אומר למה יצאת מעשר מעתה לידון בתמורת שמו ובתמורת גופו וכו' עד משום דהוה דבר הבא לידון בדבר החדש וכו'. [ס"א] ר' אומר למה יצא מעשר מעתה לפי שיצא מעשר לידון בתמורת שמו ותמורת גופו ולחלק בין תמורת שמו לתמורת גופו תמורת שמו קריבה ותמורת גופו אינה קריבה תמורת שמו חלה על דבר הראוי תמורת גופו חלה אפילו על דבר שאינו ראוי תמורת שמו נגאלת ותמורת גופו אינו נגאלת. אמר מר לידון בתמורת שמו מנלן דת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ת"ל כל מעשר תמורת גופו דכתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל תמורת שמו קריבה דתניא בקר לרבות י"א לשלמים תמורת גופו אינה קריבה דגמר עברה עברה מבכור תמורת שמו נגאלת מאי טעמא שלמים הן וכשלמים דנגאלין תמורת גופו אינה נגאלת דכתיב ביה לא יגאל תמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי (כמעשר) ותמורת גופו חלה אפילו על דבר שאינו ראוי כמעשר משום דרבי רחמנא תמורת שמו איתמעט ליה מתמורת גופו אין מה דרבי רבי ומה דלא רבי לא רבי ואימא דרבי רחמנא תמורת שמו אבל תמורת גופו כדקיימא קיימא והא מהיכא תיתי אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש וכו' כך גירסת גמרא הישנה וכן גריס הראב"ק ז"ל. מעשר מעתה לידון, [צ"ל] מעשר מעתה לפי שיצא מעשר לידון. בתמורת שמו ובתמורת גופו לומר לך כו', [צ"ל] בתמורת שמו יצא לידון בתמורת גופו לומר לך כו' כך נראה לי לגירסת רש"י ז"ל וכן משמע בלשון רש"י שתי פעמים אבל לא מצאתי בשום גמרא כי כל הגמרות הישנות לא נמצא בהם גירסת רש"י כלל רק גירסת הרגמ"ה אשר כתבתי למעלה לידון בתמורת שמו. גליון כלומר לידון בתמורת שמו הוצרך לכתוב בעצמו תמורה דסד"א שלא תנהוג בו תמורה כדמפרש ואזיל תמורת שמו שקרא לי"א עשירי קדוש לפי שנקרא בשמו מנלן די"א קרב שלמים לא מההוא קרא נפקא אלא מדכתיב גבי מעשר קדש הם ודרשינן בפסח שני [עי' לקמן כ"א ע"א] הם קרבין ואין תמורה קריבה ולומר לך לאו דוקא כלומר ואיזה [חילוק] לבין תמורת גופו לתמורת שמו תמורת גופו אינו נגאלת דהוי כבכור ומעשר אינו נגאל כבכור שאין גאולה לו למכר באיטליז ובליטרא שהרי יכול לאכול במומו ואפילו פדיה לא צריכה. תמורת שמו אינו חל על בעל מום קבוע כדגמר לעיל [ט' ע"א] דתמורה חל על בעל מום אבל אם קרא לבעל מום עשירי אינו קדוש. אמרי משום דרבי רחמנא דאית ביה תמורת שמו איגרועי איגרע אין דאמרינן מאי דרבי רבי ומאי דלא רבי לא רבי והא מהיכא תיתי אמר רב הונא וכו', ס"א תמורת גופו אמאי אינה קריבה משום דרבי בה קרא מיגרע גרע אין מאי דרבי רבי מאי דלא רבי לא רבי והא מהיכא תיתי אימא תמורת שמו איתרבי תמורת גופו כדקיימא קיימא אמר רב הונא וכו'. אי קסבר לה כמאן דאמר, תיבת לה נמחק. דלא עבדה תמורה הא אין, [צ"ל] דלא עבדה תמורה דהא אין. ופליג עליה בחדא דרבי אליעזר סבר, [צ"ל] ופליג עליה בחדא סבר לה כוותיה בחדא דמותרות לחובות יחיד אזלי ופליג עליה בחדא דרבי אליעזר סבר. אי הכי דבעיא רבי אבין, [צ"ל] אי הכי הא דבעי רבי אבין. והמיר בו ונתכפר, [צ"ל] והמיר בו והומם וחיללו על אחר ונתכפר. מהו שיחזור וימיר בו אליבא דמאן, מהו שימיר בו אליבא דמאן איבעי ליה דמסתמא לית ליה כמ"ד ממירין וחוזרין וממירין. בו מבעי ליה ס"א הא דבעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר בו והומם וחללו א"נ נתכפר באחר וניתק הראשון לעולה מהו להמיר בו אליבא דמאן קא מבעיא ליה אי אליבא דר' שמעון הא ממעשר יליף אפילו חדא תמורה נמי לא עבדא ר' אבין אליבא דר' אליעזר קא מבעיא וקא מבעיא ליה אי ס"ל לר' אליעזר כר"ש דאמר [אין] ממירין וחוזרין ממירין אלא בההיא גופא קדושה. קדושה אחת (או לא), תיבת או נמחק.
רש"י ד"ה לפי שיצא מעשר לידון בתמורת שמו וכו', מיניה ולכל מעשר ומרבינן. [צ"ל] מיניה וכל מעשר בקר וצאן ומרבי'. שם, עשירי שניהן קדושין. [צ"ל] עשירי כולן קדושים, תיבת שניהם נמחק. שם, גופו אם העמיד. [צ"ל] גופו שאם העמיד. שם, בכל הקדשים והוי אמינא אין לך בו אלא כו' שמו אבל תמורת גופו כו' קרא ויצא לידון בתמורת. [צ"ל] בכל הקדשים אין לך בו אלא כו' שמו אין אבל תמורת גופו כו' קרא לידון בתמורת. ד"ה תמורת גופו אינה קריבה וכו', כתיב הן הן קריבין. [צ"ל] כתיב הם הם קריבין. ד"ה וקפריך משום דרבי ביה רחמנא דעביד תמורת שמו וכו', בעל מום הא כ"ש. [צ"ל] בעל מום כ"ש, תיבת הא נמחק. ד"ה לישנא אחרינא נתפרש תמורת שמו. [צ"ל] לישנא אחרינא לא נתפרש תמורת שמו. שם, שאינה חלה אלא על דבר הראוי וסברא היא משום דאחמרא כשאר שלמים איגרועי מיגרע תמורת גופו איצטריך קרא לרבויי, ומשני. [צ"ל] שאינה חלה אלא על דבר הראוי דסברא הוא משום דלא חמירי כשאר קדשים והא דפריך תלמודא משום דרבי רחמנא כו' אתמורת גופו פריך ולרבי פרכינן דאמר דלכך יצא מעשר לידון בתמורת גופו דהוי אמינא כיון דאית בה תמורת שמו לא להוי תמורת גופו וקא פריך משום דרבי ביה קרא תמורת שמו איגרועי מיגרע משאר קדשים דלא להוי בו תמורת גופו דאיצטריך קרא לפרושי ביה תמורת גופו בהדיא ומשני. מתיבת שאינו עד תיבת ומשני נמחק. ד"ה ומשני אין דאי לא כתב ביה אמרינן. [צ"ל] ומשני אין דאי לא כתב ביה בהדיא אמרינן. שם, ועוד דקא פריך ליה מהיכא. [צ"ל] ועוד דקא פריך מהיכא, תיבת ליה נמחק. שם, דלימא הכי דאצרכה קרא. [צ"ל] דלימא הכי דמצרכת קרא. ד"ה אי הכי, דלרבי שמעון עולת הבהמה מותרות לא. [צ"ל] אי הכי, דלרבי שמעון עולה הבאה ממותרות לא. שם, ואפילו לא אמיר בה וכו'. ס"א ואפילו לא המיר בה דמה איריא אם המיר בה מהו להמיר בו אפילו כי לא המיר בו לא עבדא תמורה אליבא דר' שמעון הואיל והויא עולה הבאה מן המותרות דקאמר [מה] מעשר (שבחובה) [שבא חובה] עושה תמורה לאפוקי עולה הבאה מן המותרות אינה באה חובה. הכי קא מבעיא ליה [אי משכחת תנא דס"ל כר"ש] אליבא דר"י דאמר אין ממירין וחוזרין ממירין ואית ליה נמי כר' [אליעזר דעולה הבאה מן מותרות עבדי תמורה] מהו שיחזור וימיר כו' ל"א הכי קא מבעיא ליה אי סבירא ליה לר' אליעזר בר' שמעון דאין ממירין וחוזרין ממירין הנ"מ בחד גופא וחדא קדושה ובמאי היינו בלא נתכפר דס"ל דלא ניתק הראשון לעולה. שתי קדושות כגון דלא הומם הראשון [ונאבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא] דמעיקרא הוי אשם והשתא עולה אי חוזר וממיר וקדושה אחרת מגוף אחד הוי ופירושא דבעיא מפורש לעיל בעיקר בעיא דר' אבין. ד"ה מהו שיחזור וימיר וכו', אחרת לימא דמימר. [צ"ל] אחרת וגוף אחרת לימא דמימר. ד"ה אי אליבא דרבי שמעון ממעשר ילפינן, כלומר. [צ"ל] אי אליבא דרבי שמעון ממעשר ילפינן תמורה כלומר.
<h2>דף יד.</h2>
גמ', יחיד וזכר אתיא נקבה לא אתיא האיכא עולת העוף, [צ"ל] יחיד הוא וזכר אתיא ונקבה לא אתיא. [כו' הא איכא עולת העוף] גליון תימה הא לעיל משני כי קתני בבהמה וכי תימא דהדר ביה מההיא שינוייא א"כ הוי ליה למימר כולהו עיקר זיבחא תני ועוד דעוף נמי עיקר זיבחא הוא וי"ל דבתמורה כיון דכתיב בה בהמה שייך שפיר למיתני קרבן יחיד עושה תמורה בבהמה אבל הכא שייך למתני שפיר בזכרים ובנקבות כיון דאיכא בעולת העוף.
גמ', והרי חטאת דקרבן יחיד היא. גליון ה"מ לשנויי והאיכא חטאת העוף ע"כ עוד גליון לא משני הא איכא חטאת העוף דהכי פריך והרי כשצוה דין חטאת ליחיד בנקבה ובאותו שמביא חטאת בשוגג אין אחד מהן עוף לאותה שצוה להביא כשבה ושעירה ולעיל ניחא הא איכא עולת העוף שלאותו שצוה להביא עולה בנדבה צוה נמי להביא עולת העוף אם ירצה דליכא עולת בהמה חובה כי אם ביולדת ומצורע והם מביאים עוף בדלות מ"מ לא איקרי חובה.
גמ', זכר מייתי ואי בעי נקבה מייתי. לאפוקי זבחי שלמי צבור דזכרים [נינהו] הוא דאתא (ואי בעי נקבה מייתי) וה"ה לעיל גבי תמורה ה"מ לשנויי הכי.
גמ', ר"ל אמר מהכא מלבד שבתות ה'. לעיל מיניה כתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו כלומר תקריב נסכים מלבד אותן של שבת שאם [אחר שבת הוא יו"ט ולא קרבו הנסכים בזמנו] יקריב אותם ביו"ט ויתורא בעלמא הוא לומר שאם עבר יומם לא נתבטל ואנסכים קאי דאלו אגופיה דזבחים הא קאמרינן עבר יומו בטל קרבנו. תוס'.
גמ', משום דבקדשים לילה הולך אחר היום ונראה למורי דהוי מצי לשנויי דהוי מוקמינן ליה ביום אבל בלילה לא דהא יום מסתבר טפי מדקאמר דאי ליכא אלא מלבד שבתו' ה' הו"א ביממא אין בלילה לא.
גמ', כאן ליקדש. פ"ה ליקדש אף בלילה אבל לא קרב רק ביום ולא נהירא דא"כ לפסול בעמוד השחר וי"מ בהיפך הא דאמר דברים שדרכו ליקרב ביום לאו דוקא שתקרב אלא ר"ל שתקדש ביום ופריך אי מקדיש ביום לא תקריב רק ביום. גליון כאן ליקדש כאן ליקרב. פירש בקונטרס שאם נתנם בכלי שרת כו' לפום רהיטא ה"פ ליקדש בלילה לפסול שהרי כיון שלא יקרבו בלילה [נפסל] בעמוד השחר דכלי שרת מכשירים ליפסל בלינה ופריך ואי מיקדש קדשי בלילה אקרובי נמי לקרובי דתניא כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום וע"כ זו שקדוש קריבה נמי בלילה דאם לא היתה קריבה אלא ביום לא היתה קדושה אלא ביום ויש לתמוה מאי פריך הא מסקינן פ' שתי הלחם דף ק' דכל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום ר"ל אין קדוש ליקרב אבל קדיש ליפסל וא"כ מאי קאמר הא אנן נמי ליפסל קא אמרי' וי"ל דודאי פרכינן הכא אליבא דס"ד דתלמודא דהתם דאינו קדוש ר"ל אפילו ליפסל ומיהו לא רצה לתרץ כדמתרץ התם דסמיך אסיפא דכל הקרב בלילה וע"כ מנחת נסכים היא דמלתא אחריתי לא אשכח הקרב בלילה ומיהו בקונטרס פי' כו' מיהו אין לפרש דפריך (בהדיא) מדקתני כל הקרב בלילה דהיינו מנחת נסכים דאין הלשון משמע כן כלל דא"כ הוי ליה למימר ואקרובי לא קרבה כו' וגם אין להקשות אמאי לא פריך הכא בהדיא דניחא ליה למידק מרישא ולמיסמך אסיפא מלאתוביה מסיפא בהדיא עוד פי' מורי כאן ליקדש אם נתנו בכלי שרת בלילה קדוש ליקרב למחר דלהכי אהני ומנחתם ונסכיהם שלא יפסלו בלינה. והשתא פריך שפיר דקרב ביום אינו קדוש אלא ליקרב ביום. תוס' אחרות.
מתני', בקרבנות יחיד שאין בקרבנות הציבור ויש בקרבנות הציבור שאין בקרבנות היחיד. [צ"ל] בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הצבור ויש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד. בקרבנות יחיד שקרבנות הציבור כו' וקרבנות יחיד אינן דוחות לא, [צ"ל] בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור כו' וקרבנות היחיד אינן דוחין לא. גמ', דקרבן יחיד ואין, [צ"ל] דקרבן יחיד הן ואין. אפילו תימא רבנן בעיקר, [צ"ל] אפילו תימא רבנן כי קתני בעיקר. כי קאמרי רבנן קרבן, [צ"ל] כי קאמרינן קרבן. שלמים ואי בעי, [צ"ל] שלמים דאי בעי, אות ו' נמחק. ואע"פ שקרב, [צ"ל] אע"פ שקרב, אות ו' נמחק. מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם, [צ"ל] מנחתם ונסכיהם מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם. דאי כתב רחמנא מלבד שבתות ה' הוה אמינא ביום אין ובלילה לא אמר קרא ומנחתם ונסכיהם ואי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם ולא כתב מלבד שבתות ה' הוה אמינא בלילה אין ביממא לא ומאי שנא משום דבקדשים לילה הולך אחר היום צריכי ונסכים מי קרבי. ס"א דאי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם בלילה הו"א בלילה אין ביממא דלמחר לא וכ"ת מ"ש בלילה דאין משום דבקדשים הוא לילה הולך אחר היום כתב קרא מלבד שבתות ה' ואי כתיב מלבד שבתות ה' הו"א ביממא הוא דקריב נסכים אבל בלילה לא יקריב כתיב מנחתם ונסכיהם בלילה ונסכים מי קרבי כו', והיא היא. בלילה והתנן אין [צ"ל] בלילה והתניא אין. ופדרים שמקריבין מבוא השמש, [צ"ל] ופדרים שמעלין ומקטירין מבוא השמש. נסכים שמעלן מבוא השמש, [צ"ל] נסכים שמעלין ומקטירין מבוא השמש. השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין, [צ"ל] השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו מנין. קתני מיהא נסכים, [צ"ל] קתני מיהא מנחת נסכים. קרובי מיקרבי והא תניא זה, [צ"ל] קרובי נמי מיקרבי דתניא זה. הקרב. ס"א בין ביום ובין בלילה קדוש כו', ועי' בפרק שתי הלחם בסופו. אי אשכחיה, [צ"ל] אי אשכחיה איניש. דכתיב איגרתא [צ"ל] כתיב איגרתא, אות ד' נמחק. ס"א כתבי איגרתא שדרית לרב יוסף דלא כו'.
רש"י ד"ה קרבנות ציבור כולם זכרים. [צ"ל] קרבנות צבור אין עושין תמורה כדמפרש לעיל בזכרים, ותיבת כולם נמחק. ד"ה קרבנות היחיד חייבין באחריותן וכו', כגון קרבן עולת יולדת (וקרבנה) וקרבנות. [צ"ל] כגון עולת יולדת וקרבנות. ד"ה חביתי כהן גדול וכו', בשילהי [התכלת]. [צ"ל] בשילהי התכלת מפיק ליה שדוחה שבת וטומאה דבתמיד כתיב במועדו ואמרינן במועדו ואפילו בשבת ואפי' בטומאה. ד"ה פר יום הכיפורים. [צ"ל] פר של יום הכיפורים. ד"ה אלא שזמנו קבוע וכו', בקביעות זמן אותן. [צ"ל] בקביעות הזמן אותן. ד"ה בין בזכרים בין בנקבות וכו', להביא בין. [צ"ל] להביא מביא בין. ד"ה דבר יום ביומו וכו', מועדי ה' מקראי קדש וגו' להקריב. [צ"ל] מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב, ותיבת וגו' נמחק. שם, מקריבין במועד. [צ"ל] שמקריבין במועד. ד"ה שכל היום כשר למוספין וכו', ובלבד שיקדמו מוספין כו' דאמר עליה. [צ"ל] ובלבד שיקדימו מוספין כו' דאמר מר עליה. ד"ה מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה. [צ"ל] מנחתם ונסכיהם בפרשת פנחס כתיב בכולהו מנחתם ונסכיהם לפרים וגו' לומר לך מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה. ד"ה מלבד שבתות ה' וכו', שבתות ה' ומשום דדרשינן. [צ"ל] שבתות ה' ומשמע דדרשינן. שם, יו"ט אחר שבת הוא. [צ"ל] יו"ט אחר השבת הוא. ד"ה ואי כתב מנחתם ונסכיהם וכו', נסכי היום בלילה הבא. [צ"ל] נסכי היום בלילו, אות ה' ותיבת הבא נמחק. ד"ה ומ"ש וכו', סתמא הוה כתיב. תיבת הוה נמחק. ד"ה משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום וכו', יקרב דהנסכים הוי מיום כו' דלמחר לא. [צ"ל] יקרב דאכתי הנסכים הוי מיום כו' דלמחר לא קמ"ל, הס"ד. ד"ה אין לי כו', ומתעכלין כל הלילה. [צ"ל] ומתעכלין והולכין כל הלילה. ד"ה אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה וכו', נותנן על המערכה. [צריך להוסיף] דקודם שקיעת החמה היה מעלן בראשו של מזבח כדי שלא יפסל בלינה ולאחר שקיעת החמה יסדרם על המערכה ומתעכלין והולכין כל הלילה, הס"ד. ד"ה דברים שדרכן ליקרב ביום וכו', דאיתרבו הכא בלילה. תיבות הכא בלילה נמחק. שם, מבוא השמש וקא מקטירן על המערכה כו' מאיליהן דאם לא כן היא העולה כו'. [צ"ל] מבוא השמש וקא פריך מבוא השמש והאמרת דרכו ליקרב ביום אלא עם השמש קודם שקיעת החמה ומקטירו על המערכה כו' מאיליהן כל הלילה הס"ד, ומה"ד תורת העולה ריבה כל העולין להביא מתעכלין כל הלילה לא להקטיר להכי לא רבינהו שיהא נקטרים כל הלילה דא"כ היא העולה כו'. ד"ה ליקדש, בלילה אם ניתנו בכלי כו' לחולין אבל. [צ"ל] ליקדש בלילה שאם ניתנו בכלי כו' לחולין אפי' ע"י פדיונם אבל. ד"ה סמי מכאן נסכים. [צ"ל] סמי מנחת נסכים. ד"ה אמר רב דימי אי אשכחיה אינשי כתיב כו'. [צ"ל] אמר רב דימי אי אשכחית איניש כתיב כו'. שם, אדם הייתי כותב כו' והייתי שולח לרב יוסף לבבל. [צ"ל] אדם הייתי כותב כו' הס"ד, ומה"ד שלחי הייתי שולח לרב יוסף לבבל.
תוס' ד"ה וכל הקרב בלילה קדושת כלי לכך נראה. [צ"ל] קדושת כלי דלא שייך קדושת כלי אלא בקדשי מזבח וגם לא קרי בכל התלמוד קרב אלא בקרבנות לכך נראה.
<h2>דף יד:</h2>
גמ', כותבי הלכות כשורף התורה, [צ"ל] כותבי הלכות כשורפי תורה. גליון פירוש כותבי תלמוד כשורפים פסוקים מן התורה דהתלמוד לא ניתן לכתוב כדאמר אלה אתה כותב כו' ואי כותב אדם אי אפשר בלא פסוקין ומאן דמשכח ליה כיון שלא ניתן לכתוב או גונזו או שורפו.
גמ', נזדמנו נכסים בלילה, [צ"ל] נזדמנו לו נסכים בלילה. גליון לאו דוקא נזדמנו אלא אפילו לכתחילה מותר להקדישם בלילה ולהקריבם בלילה דסד"א דנהי דקרבים בלילה מ"מ צריך להקדישו ביום קמ"ל.
גמ', שקרבין בחולו של מועד. ותימה אמאי לא פריך הכא כדפריך (בפ"ק) [בפ"ב] דביצה [י"ט ע"ב] דקאמר תודה קריבה בחולו של מועד ופריך השת' סלותו סילתא מסלתינן תודה מבעיא ומשני לענין בל תאחר וצ"ע אם אותו תירוץ שייך הכא. תוס'. גליון שקרבין בחש"מ יש מפרשים דאתא למיסר י"ט ואע"ג דמלכם נפקא מ"מ איצטריך לעולת יולדת ושלמי נזיר שהגיעו זמנם ואי אפשר לאקדומינהו ומרגל ואילך עובר בעשה ומנחת חוטא כיון (דאין כפרה) [דבאין לכפרה] מיקרי צורך הדיוט וי"מ דמצוה ברגל שיאכל בשר הרבה מכל ימות השנה וישמח ברגל וכן איתא בספרי ת"ל תעשו במועדיכם לקובעו חובה ברגל יכול באיזה שירצה ת"ל והבאתם שמה ברגל ראשון שיבא.
גמ', לא הלך אבשלום. גליון כלומר אמת הוא דלא הנדר ולא הקרבן הוי בחברון אלא שהלך כו' והפי' דקרא אלך להביא כבשים מחברון ואשלם נדרי בגבעון אשר נדרתי בגשור.
גמ', כל היכא דבעי מקריב. ובמסקנא זו צריך לומר דלא סמי נזירות להיפך מדהוי אמינא למעלה דהא אמרינן דהוא קרב בבמת יחיד [אא"ה חסר כאן ההתחלה כי נחתך שתי שורות וחבל על דאבדין וכפי הנראה הוא שייך למה דאמר תנאי הא ר"מ הא רבנן עכ"ה]. ולא נהירא דהא לא שמענו זה כי אם לר' יהודה דאמר בפרק בתרא דזבחים [קי"ז ע"א] ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר וכו' אבל חכמים שאחריו אומרים כאן וכאן לא קרבו רק עולה ושלמים ורבנן קמאי שאחר ר' מאיר ס"ל הכי כדפ"ה התם דפריך רבנן היינו ת"ק ופי' בקונטרס דרבנן בתראי היינו רבנן קמאי וא"כ לא אתא כר' יהודה ולכאורה משמע דאתיא כר' מאיר דהא אמר סמי נזירות ממילתיה דר"מ כדי ליישב כוותיה ומאן דאמר דבבמה קרב היינו דלא כר' מאיר ולספרים [דגרסי] הא רבנן ניחא דאותו רבנן היינו ר' יהודה ולדידיה חובת יחיד קרב בבמה גדולה דהיינו גבעון אבל הא קשיא (דכולהו) [לכולהו] תנאי לבר מר' מאיר איך אבשלום מביא [קרבנות] כשמכביד שערו וכי מגלח בלא דמים הא תנן הכביד שערו מקל בתער ומביא ג' בהמות ופי' ר' יוסף מקצון דרבנן קמאי דפליגי אר' מאיר במנחה ובנזירות אית להו כר' יהודה דחובת יחיד קרב בבמה גדולה ורבנן בתראי דאמרי כאן וכאן לא קרבי אית להו דנזירות נידר הוא והא דפריך חכמים היינו תנא קמא היינו ר' מאיר דלר' מאיר נזירות נידר הוא ואית ליה לר' מאיר דקרבן יחיד חובה לא קרבו אף בבמה גדולה. גליון.
גמ', מקריב ארבעים שנה למאן תניא, [צ"ל] מקריב מקץ ארבעים שנה למאי תניא (אות ן' נמחק) מקץ ארבעים שנה כו'. גליון ואירע מהר קלקול במלכות מחמת אותו עון ולכך מנאו הנביא מאותו פרט.
גמ', ולא תיסמי, [צ"ל] דלא תיסמי, אות ו' נמחק. ואי הוה ליה איגרתא מי אפשר למישלחא והא אמר כו', [צ"ל] ואי אשכח גברא כתיב איגרתא והא אמר כו', והשאר נמחק. הלכות אמרי דלמא, [צ"ל] הלכות מדרש ואגדות אמרי דילמא. דלמא מילתא חדתא שאני דהא רבי יוחנן כו'. ס"א דילמא חדותא מילתא שאני. לישנא אחרינא אמרי רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא וכי הא דרבי יוחנן כו'. תיעקר תורה ואל, [צ"ל] תיעקר אות אחת מן התורה ואל. מקדישין בלילה ומקריבין אמר, [צ"ל] מקדישן בלילה ומקריבן בלילה אמר. ועלות השחר פוסלת, גירסת הרגמ"ה ועולת השחר פוסלת. כאברין, זהו גירסת רש"י, אבל גירסת הרגמ"ה באברין. חובות הבאות חובה, תיבת חובה נמחק. במנחת סוטה ובמנחת קנאות, [צ"ל] במנחת חוטא ובמנחת קנאות. דהתניא זה הכלל כל שהוא נידב ונידר קרב בבמת יחיד ושאינו נידב ונידר אינו קרב בבמת יחיד, ס"א דתנן כל הנידר והנידב קרב בבמה וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה, אבל כמו שכתוב בדפוס אינו לשון משנה אלא לשון ברייתא. דברי ר"מ סמי מכאן נזירות מי איכא למ"ד דנזיר לאו נידר ונידב הוא והכתיב מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי נדר נדר עבדך וגו' מאי לאו אקרבן לא אעיקר נדרו אמר עיקר נדרו בחברון הוה והלא בגשור הוה אמר רב אחא ואיתימא רבה בר רב חנן לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון ה"נ מסתברא דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל שביק ירושלים ואזיל ומקריב בחברון ואלא מאי להביא כבשים מחברון האי אשר נדרתי לה' בחברון מחברון מיבעי ליה אלא לעולם לאקרובי וכו'. ס"א דברי רבי מאיר אמר רב יוסף סמי מכאן נזירות ורב דימי סבר תנאי היא ומי איכא למ"ד דנזירות לא קרבה בבמת יחיד והא כתיב ויהי וגו' ותניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם הוה וההיא שעתא זמן היתר במות הוי ואמאי שבק לבמה גדולה ואזיל לחברון לשלומי לנדריה לאו ש"מ קרבה נזירות בבמת יחיד וכי אזל לחברון משום דכי נדר נדריה בחברון הוה מאי נפקא מיניה ותו הא בגשור הוה אלא אמר רב יהודה ואיתימא רבה בר חנה שהלך להביא כבשים מחברון דאי לא תימא הכי נזירות חוץ לארץ ואין עולה לו מן המנין אלא ש"מ להביא כבשים מחברון כו' מחברון מבעיא ליה אלא בשעת היתר הבמות וכי נדר לבמת יחיד אזלי. והכתיב מקץ, [צ"ל] והכתיב ויהי מקץ. לאו אקרבן לא, [צ"ל] לאו אקרבן וקרי ליה נדר לא. והלא בגשור הוה אמר רב אחא כו', ס"א והא עיקר נדריה בשבתו בגשור הוה אין בשבתו בגשור הוה וכגון דאמר דכי מטינא לירושלים אזילנא לחברון והוינא תמן ומה נפקא ליה מיניה אלא אמר רב יהודה כו'. מלך. ס"א גליון מאסו בשם מאסו בדוד תלה קלקול דוד בקלקול המלך.
רש"י ד"ה לא תיסמי נסכים. [צ"ל] לא תיסמי מנחת נסכים. ד"ה הא וכו', הבאין עם הזבח. [צריך להוסיף] דקדשן שחיטת הזבח בגופיה דלא מצי למקרבינה בלילה. ד"ה כשורפי התורה. [צ"ל] כשורפי תורה, אות ה' נמחק. ד"ה [ל"א] חדתי, לחדש דבר כגון זו שחדשה היא. [צ"ל] [ל"א] חדתי, לחדש דבר כגון זו שחדשה היא שלא היו יודעין לתרץ הברייתות. ד"ה השתא דאמרת כו', מקדישן בלילה [ומקריבן]. כאברים, של תמיד במס' זבחים. [צ"ל] מקדישן בלילה ומקריבן בלילה עד עלות השחר מצי לאקרבינהו אבל מעלות השחר לא דעמוד השחר עושה בהם פסול לינה כמו שפוסל באברים עצמן של תמיד דכי אמרי' לעיל אפילו למחר ה"מ אי לא אקדשינהו לנסכים בלילה בכלי שרת אבל אקדשינהו לא יביאם למחר דהא איפסלו בלינה כדאמרינן במסכת זבחים והד"א. ד"ה חובות הבאות מחמת הרגל ברגל וכו', ומוספין. אמור, נדריכם. אף, נסכים ביום. לרבות שלמי נזיר, דאי. ומוספין הס"ד, ומה"ד אף נסכים ביום וכדאוקמת לעיל בנסכים הבאין עם הזבח וקדשו בשחיטתן הס"ד, ומה"ד לרבות שלמי נזיר דקרבין במועד דאי שלמי נדר הרי כבר אמר נדריכם, ומתיבת אמור עד תיבת דאי נמחק. ד"ה והנזירות קרב בבמת יחיד וכו', לא הוה קרב בבמת יחיד. [צריך להוסיף] דהא תניא לעיל כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד, הס"ד. ד"ה אשר נדרתי לה' בחברון וכו', נזיר עולם היה ומשלשים לשלשים יום היה מגלח. [צ"ל] נזיר עולם היה ומשנה לשנה היה מגלח. ד"ה אעיקר נדרו קאי וכו', לבמה גדולה בגבעון. [צ"ל] לבמה גדולה אשר בגבעון. שם, הקרבן בחברון. והא. [צ"ל] הקרבן בחברון ועיקר נדרו קרי נדר אשר נדרתי בחברון. והא. ד"ה להביא כבשים ולהקריבן כו' גדולה וה"ק. [צ"ל] להביא כבשים מחברון ולהקריבן כו' גדולה לפי שהן גדולים ומובחרים כדגרסי' במנחות [פ"ז ע"א] אילים ממואב כבשים מחברון בשלהי כל הקרבנות וה"ק. ד"ה אלא לעולם לאקרובי דנזירות בבמת. [צ"ל] אלא לעולם לאקרובי דנזירות קריבה בבמת.
תוס' ד"ה דברים שבכתב וכו', בחומש אמנם. [צ"ל] בחומש שהרי עדיין לא היו נביאים וכתובים אמנם. ד"ה ותנן המנחות והנזירות בבמת יחיד. [צ"ל] ותנן המנחות והנזירות קרבין בבמת יחיד. שם, בינייהו. ויש ספרים דגרסי רב דימי אמר הא ר"מ הא רבנן.
<h2>דף טו.</h2>
רש"י ד"ה עשר שנים מלך שמואל בעצמו וכו', ובהללו י"ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול. גליון ואע"ג דמת שמואל ארבע חדשים קודם שאול משכחת שנותיו שלמים שבאותה שנה שנתמנה נולד לסוף שמנה חדשים ועלו באותה שנה ארבעה חדשים והיו שנותיו שלמים מיום אל יום וי"מ דוד משמלך חי ארבעים שנה וששה חדשים כדכתיב בחברון שבע שנים ובירושלים שלשים ושלש וניחא למ"ד חמש ושלשים והיינו לפי חשבון ארבעים שנה ולא יותר דלא חשיב ששה חדשים אבל קרא מקץ ארבעים שנה חשיב הששה חדשים וגם ניחא דמשכחת שחי חמש שנים אחר המרד, ותיבת היו נמחק.
תוס' ד"ה ושלשים ושש וכו', דגרסי ושלשים ושבע י"ס גרסי שלשים ושבע דדוד ולפי זה אין צריך למנות אלא ג' של שאול אבל קשה איך חי דוד אחר המרד חמש שנים ואפילו יהיה שנת המרד שנה ראשונה של רעב מ"מ תחסר שנה ובסדר עולם תניא ר' נהוראי אומר כו' והשתא ניחא שתמצא ה' שנים אחר המרד בלא דוחק אבל קשה בשמעתין דכי נמי מנינן עשירית של שמואל אינו כי אם ל"ט שנים. תוס' אחרות.
תוס' ד"ה ושלשים ושש וכו', עד שמרד אבשלום. גליון וצריך לומר מקץ ארבעים שנה ר"ל בתחילה כמו מקץ שבע שנים ואין בין מרד למרד רק ל"ט שנה ולדידיה משכחת שפיר חמשה שנים, שחי אחר המרד.
גמ', והא ר"י תמות כו'. והשתא לא הוי נחית כלל לחלק בין שתיהן עומדות לנמצאת אחר כפרה. פי' מתוס' כנ"ל.
גמ', ושבע שמלך דוד, נ"א ושש שמלך דוד הרי ארבעים שנה. מתני', ושל צבור אינה מתה, [צ"ל] ושל צבור אינן מתות. כדמפרש ואזיל דמה מצינו בולד חטאת כו'. פי' מתוס' שכתבו לשון קונטרס. תמות ר"ש אומר מה מצינו, [צ"ל] תמות אמר ר"ש מה מצינו. בעליה דברים אמורים ביחיד ולא, [צ"ל] בעליה ביחיד דברים אמורים ולא. גמ', ונמצאת הראשונה קיימת, תיבת קיימת נמחק. ת"ל חטאת יכול יביא, [צ"ל] ת"ל חטאת יביא יכול יביא. ומי אמר ר"ש תרעה והא, עי' תוס' זבחים (דף קי"ב). והא אמר ר"ש חמש חטאות מתות, ס"א והא תניא ר"ש אומר חמש חטאות מתות. כאן באבודה. תוס' מעילה (דף י' ע"א). הא ר' יהודה. עי' בספר כריתות (דף ל"ד). ומי איכא למאן דאמר חטאת כו', ס"א וסבר רבי יהודה חטאת כו'.
רש"י ד"ה עשר שנים מלך שמואל בעצמו וכו', באותן מ' שנה ל"ז מלך דוד. [צ"ל] באותן מ' שנה ושנה אחת שמלך כו' דשמואל לא העמיד מלך אלא באמצע שנת י"א ולא היתה שלימה לשאול כי מקצתה היה שמואל נגיד הס"ד, ומה"ד ל"ז שנה מלך דוד. שם, של אבשלום הא מילתא כו' אחר כן שנה עשירית לשמואל היתה לגדולתו. [צ"ל] של אבשלום הרי ארבעים הא מלתא כו' אחר כן. לפי שמשהתחיל שמואל לנהוג שררה לא חי אלא י"ג שנה צא מהן ד' אחרונים להשלים ל"ו דדוד נמצא שהיתה [עשר שנים] לגדולתו. שם, וצא וחשוב למיתתו של עלי שהיא כו' של שמואל עד שנת. [צ"ל] צא וחשוב ממיתתו של עלי שהיא כו' של שמואל שנאמר וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל עד שנת. שם, ז' חדשים הביאו פלשתים. [צ"ל] (י"ב) [ז'] חדשים ואח"כ הביאוהו פלשתים. שם, בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו י"א שנה ושאול עם שמואל ב' שנים. [צ"ל] בחברון נשתיירו י"ג שנה לשמואל ושאול משמת עלי ונשבה הארון עד שמת שאול ומלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו עשר שנה ושאול עם שמואל שנה אחת ושאול ב' שנים. שם, הרי ארבעים וכו'. [צ"ל] הרי ארבעים ותשע, תיבת וכו' ל"ש. שם, למלכות דוד וה"ג עשר שנים כו' שמלך שאול בעצמו. [צ"ל] למלכות דוד והשלש עשר שנים עשר מלך וה"ג עשר שנים כו' שמלך שאול ושמואל וב' שנים שמלך שאול בעצמו. שם, על הכסא והיא. [צ"ל] על הכסא וגו' והיא. שם, ובאותה שנה נתמנה. [צ"ל] ובאותו היום נתמנה. שם, עלי זרחה שמשו של שמואל י"ג. [צ"ל] עלי הוא עמד להיות שופט דאמר מר וזרח השמש ובא השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל ונשתיירו י"ג. ד"ה אמר רבי שמעון מה מצינו כו', שנתה ולד חטאת. [צ"ל] שנתה וולד חטאת. ד"ה אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה וכו', לא גמירי דמתות. [צ"ל] לא גמירי דמתות הס"ד, ומה"ד דברים אמורים דמתות הס"ד. ד"ה והאמר רבי יהודה. מה"ד והא רבי יהודה. שם, תמות, דהכי שמעת. תיבת דהכי נמחק.
תוס' ד"ה ושלשים ושש וכו', וגם צ"ל ששנת עשר לשמואל. [צ"ל] וגם צ"ל ששנת עשירית של שמואל, אות ל' נמחק.
<h2>דף טו:</h2>
גמ', מנא ליה לרב פפא הא, גליון ואע"ג דברייתא היא לקמן בעי מנלן מקרא.
גמ', האשכולות מאי אשכולות אמר רב יהודה איש שהכל בו. גליון פי' הקונטרס תורה ויראת חטא כו' וקשה ויהי בימי שפוט השופטים דור ששפטו שופטיהם טול קורה טול קיסם [ב"ב ט"ו ע"ב] וצ"ל שהכל בו לענין תורה שלמדין כמשה רבינו.
גמ', והא תניא משמת משה כו' אלמא מיד אחר פטירת משה היה מחלוקת אלמא לא הוו גמירי כמשה דאלו הוו גמירי היה להם לכוין שמועתם אליבא דהלכה ולא לחלוק. פי' מתוס'.
גמ', טיהרו ליבא דאימעיט, ס"א טיהרו במאי דאישתכח רבו מטהרין במאי דהוו גמירי כו' ליבא דאימעיט כלומר מה שהיו חולקים בהלכות שנשתכחו דבזה ודאי לא הי' לב לכוון כמשה. פי' מתוס'.
גמ', א"ר יוסי והבאים מהשבי, [צ"ל] א"ר יוסי הבאים מהשבי. עולות פרים (בני בקר), תיבות בני בקר נמחק. אלים תשעים ותשעה כבשים שבעים ושבעה שעירי חטאת, [צ"ל] אלים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת. אלא היינו טעמא שאין הציבור מתים משעירי רגלים כו' אלא לאו ש"מ אין הצבור מתים ואיבעית אימא כי אקרובינהו להני חטאות אחי' אקרבינהו דכתיב ורבים מהכהנים וגו' ודילמא הנך מיעוטא לא מצית אמרת דכתיב ולא הכירו כו'. ס"א אלא דיוקא דרב פפא משעירי רגלים כו' אלא לאו ש"מ חטאת שמתו בעליה קריבה בצבור ודלמא שאני שעיר דר"ח דקא איתיה לרוב צבור בימי עזרא נמי הכי הוה דכתיב ורבים מהכהנים וגו' ודילמא מיעוטא הוו לא מצית אמרת דכתיב ורבים כו'. הבית בוכים, [צ"ל] הבית בעיניהם בוכים. בתרועה ודילמא הנך מיעוטא לא מצית אמרת דכתיב (ולא הכירו העם בתרועה ושמחה) לקול בכי, [צ"ל] בתרועה וגו' ודלמא הנך מיעוטא הוו לא מצית אמרת דכתיב ואין העם מכירין קול תרועת השמחה לקול בכי. אלא כבשים כנגד מי, [צ"ל] אלא אילים תשעים וששה וכבשים שבעים ושבעה כנגד מי, הוראת שעה היתה, [צריך להוסיף] ה"נ הוראת שעה היתה. דאישתכח להו אישתכח, [צ"ל] דאישתכח אישתכח, תיבת להו נמחק. חלב רותח שחרית והביאו עז וקשרו לו כו' חלב למחר נכנסו, [צ"ל] חלב עז רותח משחרית לשחרית והביאו עז וקשרו לו כו' חלב שחרית נכנסו. לבקרו ישבו, [צ"ל] לבקרו מיד הניחו ויצאו כשמת ישבו.
רש"י ד"ה ואף אותה חטאת אינה נאכלת שהיה רבי יוסי אומר שעיר של וכו'. [צ"ל] ואף אותה חטאת אינה נאכלת שהיה רבי יוסי אומר שעירים י"ב של וכו'. שם, שבטים שעבדו עבודה זרה כו' וציבור שמביאין שעיר. [צ"ל] שבטים שהיו בימי צדקיה שעבדו עבודה זרה כו' ובצבור בעבודה זרה מביאין שעיר. ד"ה היינו טעמא שאין הציבור מתים וכו', וראשי חדשים חטאות נינהו. [צ"ל] וראשי חדשים דחטאות נינהו. ד"ה אחיי אקרבינהו וכו', בימי צדקיהו. [צריך להוסיף] דכתיב ורבים וגו' אלמא שעדיין היו חיים מאותן של בית ראשון שבימי צדקיהו הס"ד. ד"ה לקול בכי העם וכו', המריעים ובוכים היו. [צ"ל] המריעים והבוכים היו. ד"ה דאישתכח אישתכח וכו', שנשתכחו. [צ"ל] שנשתכחו שכחו הס"ד. ד"ה ליבא דאימעוט וכו', נתמעט ולא היו יודעין להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול הלכה היאך (הלכה) והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין. מגמר כו'. ס"א נתמעט וכשמעשה בא לפניהם לטהר או לטמא לא היו יודעין ללמוד מתוך משנתם או לסבר בדדמי מילתא למילתא ובסברא היו חולקים זה עם זה זה מטמא וזה מטהר אבל המשנה וההלכה היו יודעים כמשה רבינו על עיקריה מיגמר כו'. ד"ה דופי וכו', של ישראל. על ישראל נ"ל (זהו לשון רב"א).
תוס' ד"ה כיוצא בו וכו', היכא קאי הכי תניא בת"כ וכו'. [צ"ל] היכא קאי והיא שנויה בת"כ בפרשת פר העלם דבר והכי תני לעיל מיניה ופר שני בן בקר תקח לחטאת גבי לוים כתיב מה ת"ל שני אם ללמד שהם שנים הרי כבר נאמר ועשית את האחד חטאת ואת האחד עולה אלא מה תלמוד לומר שני לומר לך מה (חטאת) עולה אינה נאכלת אף חטאת זו אינה נאכלת פי' אותו חטאת לא נאכל שהיתה מילואים כיוצא בו אמר רבי יוסי פי' שנקראת חטאת עולה לומר שאינו נאכל ולהקיש לעולה (תיבת תניא נמחק) גליון וכן היא שנויה בהדיא בהוריות בספ"ק [דף ה ע"ב] על כו'. שם, דכתיב גבי [עולה ויורד]. [צ"ל] דכתיב גבי לוים, תיבות עולה ויורד ל"ש ונמחק. ד"ה על עבודה זרה וכו', כמ"ד דאית ליה ציבור בעבודה זרה. [צ"ל] כמ"ד בהוריות דכל שבט איקרי קהל בעבודה זרה. ד"ה והא הכא דאיכא מתו בעליה. [צ"ל] והא הכא דמתו בעלים, תיבת דאיכא נמחק. שם, דבר ואומר. [צ"ל] דבר ואימא דבהנהו לא נשנית ההלכה ואומר. ד"ה וקא קרבה וכו', בעליה היא אלמא. [צ"ל] בעליה היא ומאי משני מ"מ רעיה בעי אלמא. ד"ה קא סלקא דעתך. [צ"ל] קא סלקא דעתין, אות ך' נמחק.
<h2>דף טז.</h2>
גמ', סמיכה קתני והא יוסף בן יועזר גופיה מיפלג פליג בסמיכה כי איפליג בה בסוף שניה דבצר ליבא, ס"א חלוקה והני נמי איפליג יוסף בן יועזר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אמר לסמוך הני בחדא מילתא ובסוף שניהן מכאן ואילך במילי טובא גליון ויס"ג דופי של חלוקה והיא היא כלומר שנחלקו בשום דבר. שמתו, ס"א שנתכפרו. אמר ליה לא בשמים, [צ"ל] אמר להם לא בשמים, תיבת ליה נמחק. היא א"ל, [צ"ל] היא ולא מעבר לים היא א"ל. מעתה. סימן ישפ"א ואיכא דאמרי יאפ"ש במתני' תנא יפל"ל ס"א ישפ"ז יזד"ש. כחו של יהושע, [צ"ל] כחו של משה, תיבת יהושע נמחק. ויאמר ה' וגו', [צריך להוסיף] הכינו להם צידה. שמה עכסה שכל, [צ"ל] שמה עכסה אמר רבי יוחנן שכל. צועקת ותאמר תנה, [צ"ל] צועקת שנאמר ויאמר לה אביה מה לך ותאמר תנה. מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות, [צ"ל] מי שכל רזי עליונים ותחתונים גלוים לו יבקש ממני מזונות. דקנז הוא תנא, [צ"ל] דקנז הוא דיקא נמי דכתיב כלב בן יפונה הקניזי ולא כתיב בן קנז תנא. יעבץ ומה שמו יהודה אחי שמעון שמו עתניאל שענאו אל יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל ומנלן, [צ"ל] יעבץ עתניאל שענאו אל יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל ומה שמו יהודה אחי שמעון שמו ומנ"ל. ויקרא יעבץ, עי' במכילתא בפ' יתרו פ' שניה. ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי, [צ"ל] ידך עמי ועשית מרעה לבלתי. ידך עמדי שלא כו' מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו כו' לבלתי עצבי שלא, [צ"ל] ידך עמי שלא כו' מלבי ועשית מרעה שיזדמנו כו' לבלתי שלא. מלשנות אם אתה, [צ"ל] מלשנות עצבי אם אתה. ובמתן ועשית מרעתי, [צ"ל] ובמתן ועשית מרעה. עינים לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות אם אתה עושה כן, [צ"ל] עינים לבלתי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות עצבי אם אתה עושה כן. ת"ר רבי שמעון, [צ"ל] תניא ר"ש. תיבות תנו רבנן נמחק. וחטאת שכפרו בעליה, [צ"ל] וחטאת שנתכפרו בעליה. מתים שכיפרו בעליה, [צ"ל] מתים שנתכפרו בעליה. לא מצינו יכול, [צ"ל] לא למדנו יכול, תיבת מצינו נמחק. סתום ממפורש, [צ"ל] סתום מן המפורש. מה מפורש ביחיד, ס"א מה מצינו בולד חטאת ובתמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ביחיד. ביחיד ולא בצבור אף בשכיפרו בעליה, [צ"ל] ביחיד דברים אמורים ולא בצבור אף שנתכפרו בעליה.
רש"י ד"ה דבצר ליבא וכו', בסוף שנותיו נשתכחו. [צ"ל] בסוף שנותיו ושכחו, הס"ד. ד"ה נשתכחה בימי אבלו של משה וכו', הלכות (יאפ"ש) יהושע. [צ"ל] הלכות ישפז יהושע, תיבת יאפש נמחק. ד"ה ונשתכחו ממנו וכו', יהושע. [צ"ל] יהושע (שנשתכח) [שנשתבח]. ד"ה וילכדה עתניאל וכו', ספר ומאי קרית ספר הלכות. [צ"ל] ספר והן קריית ספרי הלכות. ד"ה ואיש תככים וכו', שלשה שמוסמך בינוני. [צ"ל] שלשה שמועתך בינוני. ד"ה כיוצא בדבר כו', שאלותיו. הס"ד ומה"ד לא למדנו אי מיירי בשל יחיד טפי משל צבור הס"ד. ד"ה סתום וכו', ושעיברה שנתה. [צריך להוסיף] דלא ידעינן דאי איתנהו בצבור אי לאו להכי קרי סתום.
<h2>דף טז:</h2>
גמ', והעמידום מספק כולם למיתה. פי' כיון דד' גמירי למיתה לא מבעיא אם כפרו מעבירה מאותן ד' ונשנו בהדי תרי אחריני דלא אפשר להו למהוי אלא ביחיד א"כ כמו כן כפרו ועברו שנתן עמם לא יהיו אלא ביחיד דכולהו בחד גוונא ובחד מקום גמירי אלא אף כי נמי אותם שנשנו למיתה אין בהם כי אחת מהני תרי דשייכי ביחיד כצבור כלומר כיפרו ועברה מ"מ אי אפשר בד' שלא היה בהם אחת משני אלו או כפרו או עברה ואותה שנישנית בהדי הג' דלא שייכי אלא ביחיד ע"כ אינה אלא ביחיד דכולהו בחדא גמרא גמירי וא"כ אף אותה שנשנית לרעייה דלא הוי בכלל גמרא דחדא גמרא מ"מ גמרינן לה מחברתה שנשנית בד' דמתה ולא הוי אפשר מאי אפשר דהך אידך נמי עם הג' אפשר היא אלא דלא נהגה בצבור משום דחדא גמרא.
גמ', ר' נתן אומר כו' ר' נתן נמי טעמא דר"ש מפרש דאמר ביחיד דברים אמורים וה"ק אחת ניתנה להם למיתה וד' לרעייה ושכחו איזה למיתה והעמידו כל החמשה למיתה וכיון דד' לרעייה בחד גמרא וע"כ תרי מינייהו ביחיד אבל לא בצבור הלכך חמישית שניתנה למיתה אע"ג דאיכא לספוקי חדא מתרתי דשייכי בצבור מ"מ לא מוקמינן לה אלא ביחיד דגמרינן לה מרעייה שהיא ביחיד ולא בצבור כדפירש משום גמרא ולא הוי אפשר משאי אפשר כיון דבד' דרעייה על כרחך איכא חדא מתרי דשייכי בצבור ואפ"ה לא הוי (אלא) בצבור משום טעמא דחד גמרא (אך) [אף] אידך דמתה נמי ניגמר [דלא] איכא (דבצבור) [בצבור]. פי' מתוס' אחרות.
תוס' ד"ה רבי נתן וכו', וסמיך אהא דמסיק. גליון ק"ק מאי משני מפירכא וכי דנין אפשר (משאפשר) [משאי אפשר].
רש"י ד"ה ב' שכחיות שכחו וכו' ומסיים רבי נתן למילתיה, גליון ק"ק דר' נתן הוא תנא והיה לו להקדים דבריו לרשב"ל ונראה דרשב"ל מפרש וקאמר דר' נתן פליג וקאמר (דלא) [דאחת. מלאכת שלמה] ניתנה להם כו' ולא לפרש אתא.
גמ', (ר' שמעון בחד מקום גמיר להו), תיבות ר"ש כו' להו נמחק. שתי שכחיות שכחו, [צ"ל] שתי שכחות שכחו. מתני', ומקדישין עוברין ואברים אבל לא ממירין חומר, [צ"ל] ומקדישין איברים ועוברין אבל לא ממירין חומר, עי' תוס' לעיל (דף ז' ע"א). מבקדשים שהקדושה חלה, [צ"ל] מבקדשים שהתמורה חלה.
רש"י ד"ה ארבעה ניתנו להם וכו', ולא חמש (או ביחיד או בצבור. [צ"ל] ולא חמשה וידעי דליתני אלא או כולהו ביחיד או כולהו בצבור. שם, איזו היתה רועה. [צ"ל] איזו היא דרועה. ד"ה וליחזי בהי סדרא גמירי וכו', ובצבור למדו דחטאת. [צ"ל] ובצבור לימא דחטאת. שם, ליכא לספוקי דלא הוו בצבור דלא דמו לההיא ואם. [צ"ל] ליכא לספוקי דליזלו למיתה דלא הוו בצבור ולא דמו לההיא דגמיר דאזלי למיתה ואם. שם, אבל (הכא) ליכא כו' לא דמי לה. [צ"ל] אבל השנים ליכא כו' לא דמי להו הס"ד. ד"ה שתי שכחות שכחו וכו', לעולם אלא. [צ"ל] לעולם בצבור אלא. שם, בחדא מימרא וכיון. [צ"ל] בחדא גמרא וכיון. שם, על ה' חמישית ניתנה להן. [צ"ל] על ה' והחמישית שניתנה להן. שם, מכדי חדא דוכתא הואי. [צ"ל] מכדי בחדא דוכתא הואי. וס"א כלומר בחדא גזירה גזרינהו לה ובצבור לא משכחת להו הלכך. שם, מדאגמרי לרביעית בחדא גמרא ובציבור מי משכחת ארבעה. [צ"ל] מדאגמרי' לארבעה בחדא גמרא ובצבור לא משכחת לה ארבעה. שם, אלא ביחיד דגמרינן לה. [צ"ל] אלא ביחיד והחמישית שניתנה להם למיתה משום דאיכא לספוקי דמתניא בין בצבור בין ביחיד מש"ה לא מוקמינן אלא ביחיד דגמרינן לה. שם, דמתה גמרינן מינה מה. [צ"ל] דמתה מינה גמרינן מה. שם, ובצבור לא נאמרה (מיתתה) אלא. [צ"ל] ובצבור ולא נאמרה אלא. שם, הלכך אפשר משאי אפשר גמרינן. [צ"ל] הלכך אפשר משאפשר גמרינן.
תוס' ד"ה וכי דנין וכו', ילפינן אפשר משאי אפשר. [צ"ל] ילפינן אפשר מאפשר, תיבת משאי נמחק. שם, דילפינן אפשר משאי אפשר. [צ"ל] דילפינן אפשר משאפשר, הס"ד. ד"ה רבי נתן וכו', מה מפורש כו' (פירוש חד שנגמר להיות רועות וגמרו בחד גמרא וילמד סתום מן המפורש) פירוש הד' שנגמרו כו'. [צ"ל] מה מפורש כו' פירוש הד' שנגמרו כו', והשאר נמחק.
<h2>דף יז.</h2>
מתני', רבי יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כו'. גליון י"מ אף לענין מלקות איירי מדאמרינן בסמוך גבי תמורה לקי וי"מ דלא לקי דלא מצינו מלקות בשוגג ולקי דקאמר ר"ל שהתמורה נתפסת בקדושה והוי כמו דאמרי' [ערכין דף כ' ע"א] לוקה בערך שלם.
גמ', כסבור שהוא מותר להמיר. דכוותיה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח. גבי תמורה לקי. קצת קשה היכא אשכחן מלקות בשוגג וי"ל דהכי רבי קרא יהיה לרבות שוגג כמזיד לישנא אחרינא גרסי' גבי תמורה קדיש וגבי קדשים לא קדיש משום דהוי הקדש בטעות כיון שאלו היה יודע שאסור להקדיש בעלי מומין לא היה מקדיש (אלא) [ואין] לך חרטה גדולה מזו ונדר ופתח עמו הוא. תוס'.
רש"י ד"ה גבי תמורה לקי. נ"א ה"ג ובתמורה קדיש דרבי ביה קרא יהיה קדש. גבי קדשים כי הקדיש בעלי מומין למזבח לא קדיש. דהקדש טעות הוא. ל"א גרסי' גבי תמורה לקי. כיון דחייל עליה קדושה קא עבר בלאו דלא ימיר וגבי קדשים לא לקי ואע"ג דאמרי' בפרקין דלעיל המקדיש בעלי מומין למזבח לקי דעובר בלאו דלא תקדישו הכא כיון דסבר מותר להקדיש הקדש טעות הוא ולא חייל קדושה על בעלי מומין ולא לקי דאינו עובר בלא תקדישו.
גמ', תצא זו ותיכנס זו גבי קדשים, [צ"ל] תצא זו ותכנס זו דכוותיה גבי קדשים. ואותה של הקדש תמימה היא כו' לשון הקונטרס והטעם שאינו לוקה בכה"ג בקדשים משום דמלקות דמעילה אינו אלא במזיד משום דהזיד במעילה ודאי באזהרה ולקי אבל בשוגג לא וה"ה דהמ"ל כל עניני שגגה כגון כסבור שמותר בקדשים לזרים והכא ודאי אין ליישב גירסא דגבי קדשים לא קדיש דמה ענין קדושה לכאן וכי מפני שסבור שמותר לאכלו תיפקע קדושתיה. תוס'.
גמ', ונכנס והמיר. יש לפרש כלומר כשאכנס לבית זו כו' מיהו אין הלשון משמע כך דלישנא דנכנס והקדיש והמיר משמע שהקדיש והמיר בידים רק שהיה שלא מדעת ולגירסא דגריס קדיש ולא קדיש ודאי ר"ל בין הקדיש תמימה בין הקדיש בעלי מומין וכל בכל הסוגיא אבל ללישנא דגריס לקי ר"ל אם הקדיש בעלי מומין למזבח וקשה להבין כל אלו הלשונות דתמורה במה הן חולקין ואמר לי רבי דלא חולקין אלא כל אחד פותרו לפי דעתו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. תוס'.
גמ', ואח"כ נטרפה, הוי מצי לאשכוחי בטריפה מעיקרא וכגון בולדות קדשים וכן יוצא דופן אלא דדוחק לאוקמא בולדות קדשים וכל כמה דמצי לאשכוחי בחולין לא מוקי לה בקדשים. תוס'.
גמ', אלא בולדי קדשים. ובההיא אצטריך למימר דאין עושין תמורה דכל הני לאו רע מעיקרו נינהו דהא אוקמינא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה וטומטום ואנדרוגינוס נמי קדשי אגב אמן קודם יצירתם לשון הקונטרס ולכך פי' כן דאי הוי רע מעיקרו לא הוי צריך למימר דאין מתפיסין. תוס'.
גמ', בעל מום קרב במינו ויוצא דופן משנולד גלוי לכל שנשתנה משאר נולדים וחשיב בריה בפני עצמו אבל שרוע וקלוט אין מכירין הדבר כל כך וכן צ"ל ביתום דהוי מפורסם כיוצא דופן דס"פ אלו מומין מפיק טומטום ומעייל יתום.
גמ', אלא אימא עושה קדושה דנחתא לה קדושת הגוף וקדשיה כלומר דאסור אף לאחר פדיונה בגיזה ועבודה דחשיב ליה קדם הקדישן למומן ונחתא איסורא ואפילו הוממו אין פודין וכיון דאין פודין אותן להאכילן לכלבים אזלא למיתה.
גמ', ה"ד שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשי' לא לקי [לישנא אחרינא גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש] ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים (לישנא אחרינא) גבי תמורת שלמים קדיש גבי קדשים לא קדיש [ל"א] כסבור לומר שחור ואמר לבן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ר' יוחנן אמר באומר תצא זו ותיכנס זו גבי קדשים (באומר) שנולד בהם מום נאכלין בלא פדיון לא לקי גבי תמורה לקי רב ששת אמר באומר אכנס לבית זה ואקדיש ואמיר מדעתי ונכנס והמיר והקדיש שלא מדעתו, ס"א ה"ד שוגג אמר חזקיהו דאמר מותר להמיר דכוותיה גבי קדשים דלא קדשי באומר מותר להקדיש בעלי מומין למזבח ר' יוחנן אמר כגון שנתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים או תמורת שלמים ואמר תמורת עולה דכוותיה גבי קדשים דלא קדשי בנתכוין להקדיש שחור והקדיש אדום או אדום והקדיש שחור ריש לקיש אמר כגון דאמר תצא זו ותכנס זו דכוותיה גבי קדשים באומר קדשים שנולד בהם מום נאכלין בלא פדיון רב ששת אמר כגון שאמר אכנס לבית זו ואקדיש ואמיר מדעתי ונכנס והקדיש והמיר שלא מדעתו וי"ס דגרסי בדברי ר' יוחנן קדיש ולא קדיש ובדברי חזקיה ורב ששת וריש לקיש לקי ולא לקי. ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור, [צ"ל] רבי יוחנן אמר כסבור, תיבת ר"ל ואות ו' י' נמחק. שלמים (לישנא אחרינא) גבי תמורת שלמים קדיש גבי קדשים, [צ"ל] שלמים תמורת שלמים ואמר תמורת עולה דקדוש דכוותיה גבי קדשים. מתיבת לישנא עד תיבת כסבור מוקף חצי לבנה. לא קדיש [ל"א] כסבור, [צ"ל] דלא קדיש כסבור. לבן גבי, [צ"ל] לבן. לבן ואמר שחור גבי. לא לקי ר' יוחנן אמר, [צ"ל] לא לקי ריש לקיש אמר, תיבות רבי יוחנן נמחק. קדשים (באומר) שנולד, [צ"ל] קדשים באומר קדשים שנולד. בלא פדיון לא לקי גבי תמורה לקי, [צ"ל] בלא פדיון גבי תמורה לקי וגבי קדשים לא לקי. אמר ר' מאיר ומאחר, [צ"ל] אמר רבי וכי מאחר, תיבת מאיר ואות ו' נמחק. ויצא דופן, [צ"ל] ויצא דרך דופן. אמר רב פפא מ"ט, [צ"ל] אמר רבא מ"ט, תיבת פפא נמחק. הנך לא קרבי ולא נחתא להו קדושת הגוף אמר ליה רב פפא לרבא, [צ"ל] הנך דלא קרבי לא נחתא להו קדושת הגוף א"ל רב אדא בר אהבה לרבא, תיבת פפא נמחק. טרפה נמי קא קרבה, [צ"ל] טרפה נמי קרבה, תיבת קא נמחק. והא הני פסול הגוף נינהו כו' כבהמה מה, [צ"ל] והא הני פסולי הגוף נינהו כו' כבהמה טמאה מה. מאי אמרת כו' אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע, ה"ג מאי אמרת כו' כלומר אי לא דמיא טריפה לטמאה בהא מילתא דאין במינו קרב מ"מ דמיא ליה במילתא אחריתי דאסורה באכילה לאפוקי בעל מום דלא דמיא כלל לבהמה טמאה, ויס"ג אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע דסבר דמיגו דנחתא עליה קדושת דמים נחתא עליה קדושת הגוף, ול"ג ליה. טרפה איכא, [צ"ל] טריפה נמי איכא. לפדות עליו, [צ"ל] ולפדות עליה, אות ו' נמחק. (למיתה כסבור מותר להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש) למות, תיבת למיתה ל"ש ומתיבת כסבור עד תיבת למות נרשם על כל תיבה קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. למות ור' אושעיא אומר אינה אלא כו', ס"א למות ופליגי דר' אושעיא דאמר אינו אלא כו'. עצים ואבנים בלבד, בכאן צריך להיות ת"ש ר"א כו' הנדפס לקמן בסמוך עד סוף הפרק בע"ב ואח"כ צ"ל תנן כו' עד תיבת ת"ש. שאין פודין הקדשים, [צ"ל] שאין פודין את הקדשים. פודין אותן, בקצת ס"י נ"א תני היו טריפה וא"א לעולם דנעשו טריפה ומני רבי אלעזר היא דאמר כל היכא דלא חזי להקרבה לא נחתא קדושה לגופה. אמר רבי מאיר, תיבת מאיר נמחק. ואח"כ נטרפה הא, [צ"ל] ואח"כ נטרפה טעמא דהקדיש ואח"כ נטרפה הא. לא נחתא ליה קדושת, [צ"ל] לא נחתא לה קדושה, אות י' נמחק.
רש"י ד"ה גבי קדשים לא לקי. [צריך להוסיף] אם בעל מום הוא. ד"ה תצא זו ותיכנס זו וכו', והוא סבור. [צ"ל] והוא יהיה סבור. שם, כבעל מום ולא להמיר נתכוין ואפ"ה לקי וגבי. ס"א כבעל מום ולא המיר אלא ע"מ שתצא זו לחולין אפ"ה קדיש דרבי קרא ולקי וגבי. שם, אבל סבר. [צ"ל] אבל סבור. שם, בכי האי גונא סבר דמותר. [צ"ל] בכי האי גונא מותר, תיבת סבר ואות ד' נמחק. ד"ה ולא מקדישין אחרים בתמורה, אם קדש הן. [צ"ל] ולא מקדישין אחרים בתמורה, אם קדוש הן. שם, ור' מאיר מפרש. [צ"ל] ורבי מפרש, תיבת מאיר נמחק. ד"ה ואח"כ נטרפה, (אע"פ קדושה היא). [צ"ל] ואח"כ נטרפה, דאע"פ שקדושה היא. שם, ואין בהן אותה קדושה. [צ"ל] ואין אתה מוצא בהן קדושה, תיבת אותה נמחק. ד"ה פסול הגוף וכו', אבל מום פסול חסרון בעלמא הוא. [צ"ל] אבל [בעל מום] חסרון (בעל מום) בעלמא הוא, תיבת פסול נמחק. ד"ה והלא שרוע וקלוט וכו', גבי בעלי מומין. [צ"ל] גבי מומין, תיבת בעלי נמחק. שם, הכי פירש רבי. [צ"ל] הכי גריס רבי, תיבת פירש ל"ש. ד"ה מאי אמרת טרפה איכא נמי במינה. [צ"ל] מאי אמרת טריפה נמי איכא במינה. ד"ה שמע מינה כו', אלא למיתה. [צריך להוסיף] וטעון קבורה לאחר מיתה, הס"ד. ד"ה כמקדיש עצים וכו' ליאכל לכלבים דלאו קדשים. [צ"ל] ליאכל לכלבים ולאו קדשים.
<h2>דף יז:</h2>
גמ', זכר. גליון תימה אימא דזכר ונקבה אתא למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דבבכורות דריש להכי ועוד קשה איך דריש מנקבה הא לא מיותר דאי שתיק מינה הו"א דזכר דוקא וצריך לומר דכיון דכתיב זכר ונקבה בצאן מסתמא אין בקר חלוק וזכר ונקבה דגופיה מייתי להאי. תוס' הר"ר יוסף ז"ל.
גמ', לרבות את הולד. ס"א נקבה לרבות את התמורה אבל רש"י לא גריס לה עד לקמן. והלא דין ומה תמורה אין להקשות אדרבה אי לא הוי אלא חד קרא הוה מוקמינן באותן דהוו נראין יותר כדאמרי' בכוליה תלמודא משום דבסמוך מפרש דמשמעות הפסוקים משמע דזכר לרבות ולד ונקבה לרבות תמורה. תוס'.
גמ', נקבה לרבות את התמורה. תימה דהא אצטריך קרא בפסח שני (פסחים צ"ח ע"ב) לומר דאינה קריבה ומה דעתך אי מסברא אינה קריבה למה לי למעוטי התם דאינה קריבה ואי מסברא קריבה למה לי הכא לרבויי להקרבה ופר"י דבתר דגלי קרא בבכור ובמעשר אינה קריבה אצטריך קרא דהכא לומר דקריבה דסד"א דנגמור שאר קרבנות ממעשר או להיפך בתר דגלי בשאר קרבנות דקריבה אצטריך לאשמועי' בבכור ומעשר דאינה קריבה. תוס' אחרות. לרבות את התמורה והלא דין הוא ומה ולד שאינו נוהג בכל הקדשים כשר ליקרב תמורה שנוהגת בכל הקדשים אינו דין שתיכשר ליקרב לא אי אמרת בולד שגידולי הקדש תאמר בתמורה שאינה גידולי הקדש הואיל ואינה גידולי הקדש לא תיכשר ליקרב תלמוד לומר נקבה לרבות את התמורה.
תוס' ד"ה נקבה וכו', איצטריך קרא לרבויי דקרבה. גליון דהו"א דיליף מבכור ומעשר דלא קרבה תמורתה ולעיל כי אמר ותמורה שנוהגת כו' מצי למימר אדרבה נילף מבכור ומעשר דתמורתה לא קרבה.
גמ', ליקרב ואליבא דר' אלעזר. ומ"מ ברייתא אתיא שפיר לד"ה וה"ק לר"א מהני קרא ליקרב אבל לרבנן דאמרי דאף היכא דאיכא שם עולה לא קרבה אין סברא לומר הכא מכח קרא שיקרב שדי לנו שנעמידנו לרעייה אבל מ"מ קרא איצטריך שפיר אפי' לרבנן לרעיה. תוס'. גליון ואתיא ככ"ע לר' אלעזר שיקרב ולרבנן לרעייה או שמא שמואל מוקי דוקא כרבי אלעזר.
גמ', לרעייה (וד"ה) [ואליבא דדברי הכל]. ומסופק הר"י בתמורת בעלי מומין כמו כן אם קריבות אם לאו דדילמא ולד בעלי מומין לא יקרבו דיצאו מגוף דחוי אבל תמורה קריבה וקשה למה לי קרא לרעייה הא כתיב טוב ברע ולכל הפחות נאמר לרעייה. תוס'.
גמ', אלו הוולדות אפי' עד סוף העולם תימה לרבא דאמר בולד ולד לא יקרבו א"כ עד סוף [העולם] למה לי וי"ל דדוקא בולד ולד דהוי אקראי בעלמא אבל שלישי דלגדל עדרים לא קמ"ל. הר"י בגליון ונדריך זה הנדר קדשיך אלו התמורות צ"ע אי תמורת בעל מום קריבה דשמא דוקא ולד דיצא מגוף דחוי ולא פשטיה מההיא [דתנן בבכורות דף י"ד ע"א] דבין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושה תמורה ואמר רב נחמן (שם דף ט"ו) (ותמורה) [ולא קרבה די"ל דדוקא] לאחר פדיונן מתה דליקרב לא דמכח קדושה דחויה אתיא ולפרקא לא אלימא למיתפס פדיונן ותמורה דקמי פדיונן נמי מכח קדושה דחויה קא אתיא ולא קרבה או שמא לאחר פדיונן דוקא הוי מכח קדושה דחויה אבל קודם לא דה"נ אמרינן התם גבי ולד בעל מום אלמא אע"ג דולדי בעל מום לפני פדיונן קרב לאחר פדיונן קריא ליה מכח קדושה דחויה הלכך נימא הכא [הכי]. גליון.
גמ', ה"ג הרי הוא אומר אשם הוא ול"ג אשם אשם לה' דבסמוך מוקי לה כדרב הונא ובפ"ב דזבחים אמרי' דההוא הוא דמייתי רב הונא לאחר הקטרת אימורים כתיב ואשם אשם אינו כלל לאחר הקטרת אימורים אלא ודאי קרא אחרינא הוא בפרשת צו והקטיר הכל המזבחה אשם הוא ומההוא קרא מייתי הכא תוס'.
גמ', אי דעולה לאו בר אולודי הוא. ואע"ג דבפ' (ג') [ד'] דנזיר [דף כ"ה ע"א] גרסינן ולד חטאת ותמורת אשם מ"מ אי הוי מצינא ליישבו ולאוקמי [לישנא דברייתא] בדבר אחר הוי מוקמינן ליה קודם שיקשה ולא הוה דייקינן ולאו ק"ו הוא (ולאוקמי לישנא דברייתא) וגבי עולה לא פריך כמו גבי אשם וגבי אשם לא פריך כמו גבי עולה דודאי בעולה ליכא לאוקמי כלל בתמורה דהא דרשינן לעיל כדרך שאתה נוהג בעולה כך אתה נוהג בתמורה אלמא קריבה ולהכי לא פריך אלא מולד [אבל] גבי אשם דהוי שייך לאוקמי קרא גבי תמורה פריך ולא חש למיפרך מולד דמלתא (דברי) [דכדי] הוא להזכיר ולד בזכר. תוס' אחרות.
גמ', שמואל דלמא הך תנא נמי סבר כל, [צ"ל] שמואל קא סבר רבי אלעזר כל, ותיבות דלמא הך תנא נמי נמחק. מתני', הרי הן שלמים, [צ"ל] הרי שלמים, תיבת הן נמחק. גמ', כיון דתנא ולדן וולד ולדן, [צ"ל] גמ', וכיון דתנא ולדן וולד ולדן. דלא מודינא אלא, [צ"ל] דלא מודינא לך אלא. בולד שאינו נוהג בכל הקדשים אינו קרב, תיבות אינו קרב נמחק. בכל הקדשים ת"ל, [צ"ל] בכל הקדשים אינו קרב ת"ל. אין לי אלא תמורת תמימין וולד תמימין ולד בעלי מומין, [צ"ל] אין לי אלא ולד תמימין ותמורת תמימין ולד בעלי מומין. ת"ל אם זכר. עי' תוס' בכורות (דף מ"א ע"ב) ולקמן בתוס' (דף ל"א ע"ב). ואיפוך אנא מסתברא, תיבת מסתברא נמחק. דדברי הכל (דאתמר) רבא, [צ"ל] דדברי הכל איתמר נמי רבא, אות ד' נמחק. רק קדשיך, בכורות (דף י"ד ע"ב). יכול כל קדשים, [צ"ל] יכול אף ולדות כל קדשים. לבית הבחירה מנא, [צ"ל] לבית הבחירה וכו' מנא. חמש חטאות מתות, ס"א דממיתין להם בידים הני גרמא אין בידים לא אהכין אצטריך ועשית עולותיך. אף כל הקדשים, [צ"ל] אף ולדות כל הקדשים. דלמיתה קיימי, [צ"ל] דלמיתה אזלא, תיבת קיימי נמחק.
רש"י ד"ה אמר לך שמואל וכו', דלא חזיא כו' ואנא דאמרי כרבנן. ס"א דלא חזיא לגופא לא נחתא על הטריפה וה"ה דסבר דלא קדשה קדושת הגוף ואנא סבר כרבנן דסברי דקדשי בתמורה וה"ה קדושת הגוף וסבר דעדיפא מבעל מום שקדם מומו להקדישו דאם מת נפדה להאכילן לכלבים. ד"ה דלמא וכו', ר"א היא. [צריך להוסיף] דאמר מידי דלא חזיא לגופיה לא נחתא לה קדושת הגוף. ד"ה זכר וכו', שלמים שנאמר. [צ"ל] שלמים כתיב, תיבת שנאמר נמחק. ד"ה דמהו דתימא וכו', שם עולה על אמן. [צ"ל] שם עולה על אמו, כלומר אות ן' נמחק. ד"ה אבל גבי וולדות, שלמים בעלי מומין דאין שלמים. [צ"ל] שלמים של בעלי מומין דאין שם שלמים. ד"ה דברי הכל וכו', רבנן מודו דקדשי. [צ"ל] רבנן מודו דפליג[י] עליה דר' אלעזר דאמר הוא עצמו הולד מקריב עולה בהא מודו דקדשי. ד"ה ת"ל רק וכו', מיעוטין. מנא תיתי. [צריך להיות] מיעוטין הס"ד, ומה"ד אינו צריך האי רק, הס"ד. ומה"ד מנא. ד"ה מנא תיתי וכו', דאצטריך עולותיך. [צ"ל] דאצטריך ועשית עולותיך. שם, לא מייתי דהא לא גמירי אלא בחטאת, [צ"ל] לא מייתי ומקרב קרבי דהא לא גמירי בחטאת. ס"א מהו דתימא הא דגמירי חמש חטאות מתות בכל מקום גמירי דמתות הנך ימותו בבית הבחירה כדי לקיים בהו תשא ובאת אל המקום קמ"ל ועשית עולותיך וגו' יכול אף ולדות קדשים כן. הא דפריך אולדות לאו דוקא דה"נ פריך אתמורה. עולה ואשם אין באים אלא זכרים ותמורת עולה ודאי קריבה ולהכי פריך ולדי דמאי אי דעולה כו' ולא פריך מתמורה דאיהי קריבה. חטאת היא באה נקבה. אי תמורת אשם הלכתא גמירי לה דלרעייה אזלא אבל מן הולד לא פריך דלאו בר אולדי הוא. תמורת חטאת מתה ובאשם רועה וקא פריך הא בהא תליא כלומר אכתי לא אצטריך קרא דלא קרבה כיון דלמיתה אזלא. דאי עבר ומקדיש בתמורת אשם וחטאת קאי עלה בעשה דמשמע רק קדשיך כו' כן מצאתי מוגה ברש"י כת"י.
תוס' ד"ה נקבה וכו', מיניה הכא ולא וולדות. [צ"ל] מיניה הם ולא וולדות, תיבת הכא נמחק. ד"ה דאיכא וכו', רבי אליעזר. [צ"ל] רבי אלעזר, אות י' נמחק. לולד ונראה. [צ"ל] לולד אלא לאלומי כח הנקבה עצמה למיחל עלה קדושת הגוף ונראה. שם, וילדה דאין לה פדיון ומש"ה. [צ"ל] וילדה ואין לה פדיון לצאת לחולין כמות שהיא אלא צריכה מום לפדות דנקבות לא הוי מום לפדות עליה כדאמרינן לקמן ומש"ה, אות ד' ל"ש. שם, ירעו הרמ"ר מורי. [צ"ל] ירעו מורי הרמ"ר הס"ד.
<h2>דף יח.</h2>
גמ', והא בהא תליא, גליון והמתרץ סבר דהילכתא למיתה למעבד מצוה אבל אי בעי ליקרב ופריך דהא בהא תליא דאלו היה ראוי להקרבה לא הוי אזלא למיתה. וכן בתוס'.
גמ', אלא [וכו'] לתמורת אשם. כבר הקשה לו זה לעיל אלא שעתה ר"ל תמורת אשם למעוטי מהקרבה וההלכה דבאשם עולה זהו למצוה אבל דיעבד הוה אמרינן אם הקדיש לאשם כשר להכי איצטריך רק למעוטי מהקרבה ואפילו בדיעבד פסול אם הקריבו לשם אשם והיינו שיטה שאמר לעיל ואע"ג (דשני) [דפריך] ליה הא בהא תליא הוה ס"ד דוקא גבי חטאת דלמיתה אזלא דאם איתא דהוי כשר לא אזלא למיתה אבל אשם דהילכתא נמי לעולה אם הקריבו אשם יהא כשר ומתרץ ליה הואיל והילכתא לעולה אין הסברא נותן לשנות ואפילו בדיעבד ואר"ת דכל שמעתין דבאשם רועה היינו מדרבנן כדמשמע בפסחים באלו דברים [ע"ג ע"א] אבל הלכה נשנית עולה. תוס'.
גמ', והא הילכתא גמירי. ובלא קרא הוה ידעינן לה דבאשם רועה ולפר"ת נפרש הכי הילכתא גמירי לה דבאשם עולה ולא מצית לאוקמי מיעוטא דרק שאינה קריבה כלל דודאי קריבה ומיהו סוגיא דשמעתין משמע שאינה קריבה כלל ולא איצטריך רק וגם מסקנא דמסיק דאי עבר כו' לכך נראה דה"פ אי לאשם ולמעט שלא תקריב אשם כשאר הולדות שקריבות באותו קרבן שהן באים מכחו דלא קריבה כלל פשיטא לא מצית לאוקמי דהלכה היא שקרב עולה היא וא"כ פשיטא נמי דלא קרבה אשם הואיל והלכה היא שתקרב עולה היא ומזה מסיק דאי עבר כו' פי' אם הקריבה אשם. תוס' אחרות.
גמ', אי דאשם כו', בכל הספרים ישנים איתא אי לולד דתמורת אשם כו'. [לעולם בחטאת] והילכתא, [צ"ל] לעולם בולד חטאת והלכתא. אין ה"נ אלא קרא ל"ל מיבעי ליה, [צ"ל] אין ה"נ וקרא מיבעי ליה. כשר לשם עולה ניתק, [צ"ל] כשר לעולה ניתק. דנפקא ליה מזכר אם, [צ"ל] דנפקא ליה מאם זכר אם. מתני', ועל ולד ולד תמורה, ס"א ועל ולד תמורה, וכן גריס הרגמ"ה ורש"י ז"ל. שלא יקרב על, [צ"ל] שלא יקרבו על. גמ', קרבנו (לי"י), תיבת לה' נמחק. גמ', לא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו או דילמא לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו אמר רבה מסתברא לא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו מ"ט ע"כ לא פליג ר"א עליה דרבנן אלא בולד אבל ולד ולד אקראי בעלמא הוא ור' יהושע בן לוי אמר לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו, ס"א לא נחלקו חכמים שיקרב אלא לא יקרב דאפילו רבנן מודו ליה לר' אליעזר דלא יקרב או דילמא הכי קתני לא נחלק ר' אליעזר בולד ולד שלא יקרב אלא יקרב דכי גזר בולד ראשון אבל בולד ולד יקרב דאשתכח להון דרי. אמר רבא מסתברא לא נחלק ר' אליעזר בולד ולד שלא יקרב אלא יקרב דכי גזר בולד ראשון אבל בולד ולד לא גזר ור' יהושע בן לוי אמר לא נחלקו רבנן עליה דרבי אליעזר ליקרב אלא אף רבנן מודו ליה דלא יקרב וזו גירסת הרגמ"ה ורש"י ז"ל אלא ברש"י הוא מהופך ר' אליעזר קודם חכמים. קא בעי ליה, [צ"ל] קא בעי לה, אות י' נמחק.
רש"י ד"ה קאי עלה בעשה וכו', בחטאת ואשם [קאי] בעשה דמשמע. [צ"ל] בחטאת ובין באשם דמשמע. ד"ה והא הילכתא גמירי לה וכו', רועה ותמורת חטאת מתה באשם רועה וכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה. [צ"ל] רועה וכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה ותמורת חטאת מתה הס"ד. ד"ה אשם שניתק לרעיה, אם השלים לרועה וקדם. [צ"ל] אשם שניתק לרעיה, כי נתנו לרעות וקדם. שם, דהא סתמיה לשם עולה קאי. [צ"ל] דהא סתמיה לעולה קאי. ד"ה תשא ובאת אפילו ממרעייהו וכו', דקא מזהר לו לאיתויי הייא. תיבת הייא נמחק. ד"ה ל"א אפילו ממורגייהו וכו', דאם דשה הבהמה. [צ"ל] דאם דשה התבואה הבהמה. שם, ולך לך. [צריך להוסיף] לאלתר והיינו תשא ובאת הס"ד, ד"ה ואם זבח שלמים וכו', להאי אם כמו אם בצירי. [צריך להיות] להאי אם כמו אֶם, תיבת בצירי ל"ש ונמחק. ד"ה גזירה וכו', ובתודה. ס"א הילכך (לשם) [ל"ש] תודה (ולשם) [ול"ש. מלאכת שלמה] שאר שלמים גזר ר' אליעזר [ו]מדרבנן ואע"ג דמדאורייתא קריבו. ד"ה היכי קתני וכו', לא יקרבו אפילו לרבנן מי מודה ר"א בהא דאישתכחן. [צ"ל] לא יקרבו ואפילו רבנן מודו לר' אליעזר בהא דאישתכחן. גליון דאשתכחן שישתכח לדורות וישכח שהוא קידש ראשון ולא גזרינן שמא יגדל. שם, לצורך ולדות לגדל מהן. [צ"ל] לצורך ולדות ויגדל מהן. ד"ה אקראי בעלמא הוא וכו', כל כך. הס"ד, ומה"ד דלגדל קא בעי לה הילכך אין קרבה גזירה שמא ישהנה לגדל ממנה עדרים ואתא בה לידי גיזה ועבודה הס"ד.
תוס' ד"ה ל"ל קרא וכו', מיבעי ליה דיעבד ומקריב. [צ"ל] מיבעי ליה דאי עבר ומקריב. ד"ה ניתק וכו' פרק אלו עוברין. [צ"ל] פרק אלו דברים. שם, מסיני נגמרה באשם. [צ"ל] מסיני נישנית באשם. ד"ה אפילו ממרעייהו וכו'. עכ"ל ולא נהירא שהרי אסור היה בעבודה ור"י מפרש. ס"א עכ"ל. וקשה לר"י דאטו בשביל שהן רועות באפר או דשות בשביל כך לא יעבור בבל תאחר ור"י מפרש. שם, שהרי אסור היה בעבודה. [צ"ל] שהרי אסורין הן בעבודה. שם, ור"י מפרש מדארגייהו אפילו. [צ"ל] ור"י מפרש מארגייה אפילו. שם, ארי איתמריגו תורתא וה"ר. [צ"ל] ארי איתמרוגי תורתא אפ"ה צריך דתשא ובאת כתיב וה"ר. שם, בא"י וזו היא. [צ"ל] בא"י ואשמועינן דקדשים באים מחו"ל וזו.
<h2>דף יח:</h2>
גמ', ומשני לדבריהם דרבנן קאמר. ורבא בא להוסיף שאף לר"א אנו יכולים לחלק בין תמורת אשם לעולה כמו שמפרש והולך. תוס'.
גמ', תני רבי חייא, ס"א תני רב חנניא. אם כשב הוא מקריב, תיבת הוא מקריב בס"א אינו. הוא קרב, [צ"ל] הוא מקריב הוא קרב. קרא עברה עברה מבכור, [צ"ל] קרא העברה העברה מבכור. העיד ר"ש ור' פפייס כו', [צ"ל] העיד רבי יהושע ור' פפייס כו'. ולרבא דאמר קדשים כיון כו', ס"א נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא קדשים כיון כו'. עובר עליהם בבל תאחר, [צ"ל] עובר עליהם בעשה, ותיבות בבל תאחר נמחק. ואידך כל היכי דקתני פסח תני עצרת. ס"א ורב זביד אמר לך אי עצרת היא חג שבועות קרי לה. מתני', ותמורתה ולדן ולד ולדן עד, ס"א ותמורתה ולדה ולד ולדה (ולד) [עד]. גמ', מהו אומר יקריבנו מפריש תודה, [צ"ל] מהו אומר תודה יקריבנו מנין למפריש תודה. ת"ל יקריבנו אחת ולא שתים מנין לרבות, [צ"ל] ת"ל יקריבנו אחת מביא עם הלחם ולא שתים מביא עם הלחם מנין לרבות. ת"ל ואם על תודה, [צ"ל] ת"ל אם על תודה, אות ו' נמחק. התודה תודה טעונה, [צ"ל] התודה התודה טעונה. מתני', ולד תמורה ולד ולד ולדה, [צ"ל] ולד תמורתה ולדה ולד ולדה. המפריש נקבה לעולה, עת"ו לעיל דף ז' (ע"א ד"ה אפילו). ר' אליעזר אומר, [צ"ל] ר' אלעזר אומר, אות י' נמחק. גמ', דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי אמר רבה בר בר חנה במחלוקת, [צ"ל] דלא פליגי רבנן ומ"ש סיפא דפליגי רבנן אמר רבה בר רב הונא במחלוקת. ע"כ לא פליגי עליה, [צ"ל] ע"כ לא פליגי רבנן עליה. אבל תמורה, [צ"ל] אבל גבי ולד תמורה. אפילו רבנן מודו ומי אמר רבי אליעזר כו' עד הוא עצמו לא קרב. אפילו רבנן מודו. ל"א וכליל לאשים כו' עד אבל המפריש נקבה לעולה כו' ימכר [עי' י"ט ע"א בשטמ"ק אות ג'] ואח"כ ומי אמר ר' אלעזר כו' כאשר כתוב לפנינו עד הוא עצמו לא קרב, ואח"כ לישנא אחרינא ורמי דר"א אר"א כו' וכן גירסת הרגמ"ה, אבל רש"י גריס ל"א לקמן כאשר כתבתי. ומי אמר ר' אליעזר, [צ"ל] ומי אמר ר' אלעזר, אות י' נמחק. יקרב עולה הוא עצמו ורמינהו, [צ"ל] הוא עצמו יקרב עולה ורמינהו. רבי אלעזר אומר ימותו ר"א אומר יביא כו' ר"א לדבריהם, [צ"ל] ר' אליעזר אומר ימותו ר' אלעזר אומר יביא כו' ר' אלעזר לדבריהם. לדידכו דאמריתו רועה אודו, [צ"ל] לדידכו דאמריתו לא יקרבו אודו, תיבת רועה נמחק. עד כאן לא קאמר ר' אליעזר הוא, [צ"ל] עד כאן לא קאמר ר' אלעזר הוא.
רש"י ד"ה בכל יום ויום עובר בעשה. ובאת שמה והבאתם שם דמשמע. [צ"ל] בכל יום ויום עובר בעשה. במס' ר"ה [ד' ע"ב] מפיק ליה מקרא ובאת שמה והבאתם שמה דמשמע. ד"ה מעצרת בעי למיכליה. דבשלמא. [צ"ל] מעצרת בעי למיכליה. דמסתמא הם לא יאחרו דבשלמא. שם, ז' ימים. הס"ד, ומה"ד שהיה חולה, ולקמן אמרינן פרט לחולה וזקן ומזוהם וכיון דלא היה ראוי הו"ל סוכות רגל הראשון גביה הס"ד. ד"ה מאי אסהדותיה וכו', חג הסוכות ובעצרת. [צ"ל] חג הסוכות הוא ובעצרת. ד"ה הרי אלו כתודה וכו', ליום ולילה. [צריך להוסיף] עד חצות כדין שאר תודה דהא מותר תודה הויין. הס"ד, ומה"ד ולדה בכדי נקט אלא איידי דתני סיפא ולד ולד ולדן קא נקט בכל הני ולד הס"ד. ד"ה מהו אומר התודה (ליה) יקריב. תיבת ליה ל"ש ונמחק. שם, דהוה [מצי] למכתב. [צ"ל] דהוה ליה למכתב. ד"ה שניה. אם יקריבנו. מה"ד יכול תהא שניה טעונה לחם. אם יקריבנו. ד"ה יקריבנו וכו', לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם. [צ"ל] לא קא ממעט לשניה כדמרבי להו מאם. ד"ה וחליפות וכו', אחרת תחתיה. [צריך להוסיף] והרי שתיהן עומדות יקריב אחד מהן ולחמה עמה כדמרבינן מתודה יקריב דאיזה שירצה יקריב לחמה עמה אבל תרוייהו בלא לחם לא נפקא לן מינה. הס"ד, ומה"ד יכול כולן טעונות לחם, ולדות ותמורות וחליפות. הס"ד, ומה"ד ת"ל תודה, ודאי טעונה לחם קודם הקרבת שניה וחילופה טעונה לחם קודם כפרה. ד"ה ולד תמורה וכו', וילדה התמורה זכר. ולדה דתמורה ולד ולדן כו' לא איצטריך למיתני כיון דתני ולד תמורה אלא איידי דתני רישא דמתני' ולדה דוקא קתני לה הכא. ד"ה מ"ש וכו', דבדברי הכל. [צ"ל] דדברי הכל, אות ב' נמחק. ד"ה יביא בדמיהן עולה וכו', עולת נקבה אמאי. [צ"ל] עולת נקבה נמי אמאי. ד"ה דאיכא שם עולה על אמו, המפריש בהמה לעולה. [צ"ל] המפריש נקבה לעולה. שם, נקבה בעולת העוף. ס"א דאין תמות וזכרות בעוף הילכך אין דחויה גדול אבל ולד תמורת אשם דחויה גדול שאין שם אשם קרב נקבה דאין אשם בעוף. שם, לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה. [צ"ל] לכשתמכר הוי דמיה עולה דהיינו שם עולה.
תוס' ד"ה תני וכו', והיינו ע"כ כרבנן. [צ"ל] והיינו דלא כרבא דלרבא אליבא דכ"ע קרב ולד ולד ולריב"ל היינו ע"כ כרבנן. שם, ובפסחים מוקי לה. [צ"ל] ובפסחים נמי משמע כן דמוקי לה. ד"ה אי הכי מאי אסהדותיה. דבשלמא. [צ"ל] אי הכי מאי אסהדותיה. פי' דבשלמא. ד"ה וחליפות וכו', מרישא דברייתא. וצ"ל דאגב שיטפיה נקט ליה הכא. ד"ה בדמיהן, וא"ת מאי קמ"ל. [צ"ל] וא"ת מאי פריך, תיבת קמ"ל נמחק. ד"ה אלא וכו', וה"נ קאמר לר"א. תיבת לר"א ל"ש ונמחק. שם, אלא רועה הולד. [צ"ל] אלא רועה אבל לר"א דאמר במפריש נקבה וילדה הולד. שם, מורי הרמ"ר. תיבות מורי הרמ"ר נמחק.
<h2>דף יט.</h2>
תוד"ה אי הכי, אבל. גליון אבל למאי דשני דמותר פסח קרב שלמים אלמא עבדינן כאילו הופרשה לשלמים משום דפסח ושלמים בחד ביקתא הן כך יש לנו לומר דולדה יקרב פסח ורואין כאילו האם עומדת לפסח אע"ג דאם ולדה יקרב בפסח האם תעמוד לשלמים אין חששה בזה דפסח ושלמים כחד ביקתא דמו ע"כ וכן בתוס'.
גמ', למקום שהמותר הולך לשם הולד הולך. גליון הא דלא אמר למקום שהאם הולך לפי דדין האם תלוי בהא דגמירי דין דמותר אשם לרעייה ובעולה ליקרב ובסיפא אמר אימיה למאי חזי ולא אמר המותר למאי חזי לפי דלפני הפסח לא שייך להזכיר מותר לכך אמר דינה דאימיה. הר"י בגליון.
רש"י ד"ה אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה על אמו. הקדש ראשון. [צ"ל] אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה על אמו. דהקדש ראשון. שם, ולא היה עולה הוא. [צ"ל] ולא היה עולה לא הוא. ד"ה ור"א היא וכו'. ורישא רבי. [צ"ל] ורישא דכליל לאשים רבי. ד"ה תמורת עולה וכו', דאפריש וקדמייתא דאפריש. [צ"ל] דאפריש דקדמיתא דאפריש, אות ו' נמחק. ד"ה איכא שם עולה על אמו וכו', ועוד דמיה לעולה. [צ"ל] ועוד דדמיה לעולה. שם, לא יקרב הולד. הס"ד, ומה"ד המפריש נקבה לפסחו אין פסח אלא זכר, הס"ד, ומה"ד ירעה עד שיסתאב עד שיומם דמכח קדושת דמים אתי, הס"ד, ומה"ד נשתיירה. ד"ה נשתיירה אחר הפסח כו', קדושה פסולה הויין ולא חזו. [צ"ל] קדושה דחויה אתיין ולא חזו. ד"ה אי הכי וכו', על אמו לפלוג נמי. [צ"ל] על אמו נפלוג נמי. שם, ונימא רבי אליעזר. [צ"ל] ונימא ר' אלעזר, אות י' נמחק. ד"ה אביי אמר לא פליג מידי וכו', לאחריות אם אבדה והפריש ונתכפר. [צ"ל] לאחריות או אבדה ונתכפר. שם, לעולה קרב דומיא. [צ"ל] לעולה קרב עולה דומיא. שם, קודם הפסח וכו'. ס"א לפני הפסח למאי אקדשיה לדמי דאין פסח בא נקבה וליכא למימר בדידיה במקום שהמותר הולך דקודם הפסח לא קרינן שום מידי דמותר עד דקרב פסח וליתותר הך והא דאמרינן בפ"ק דזבחים [ט' ע"ב] ובמנחות פ' התודה [פ"ג ע"ב] דתלתא קראי כתיבי בפסח וחד מינייהו לא עבר זמנו ולא שנתו היינו שאם שחטו קודם הפסח דקרב שלמים אבל מותר מיהא דלהוי סתמיה שלמים לא מקרי. שם, לדמי פסח. הס"ד, ומה"ד ומי אמרינן וכו' וה"ה נמי דמצי פריך מהא למאי דאמרו לעיל דטעמא דר' אלעזר משום דאיכא שם עולה על אמו, הס"ד, ומה"ד היא וולדותיה ירעו קס"ד דעיברה לאחר שהקדישה לשם פסח וילדה הולד ירעה דמכח קדושה דחויה אתא ולא אמרינן יקרב דהולד נקדש לדמי כאימיה הס"ד. ומה"ד כר' יוחנן לקמן בפ' כיצד מערימין [כ"ה ע"ב] הס"ד, ומה"ד אם שיירו.
תוס' ד"ה אלא בדמפריש נקבה לעולה וכו', דהא דלכשימכרו דמיה. [צ"ל] דהא דכשתמכר דמיה. ד"ה אי הכי ניפלוג נמי ברישא וכו', נפרשהו בע"ה וברישא פירש יפה. [צ"ל] נפרשהו בע"ה בריש פירקין פירשתי יפה. ד"ה אי הכי וכו'. מה"ד מאי אי אמרת בשלמא. [ועי' חק נתן]. שם, ימות השנה (קרבה שלמים) שלא בארבעה עשר. על תיבות קרבה שלמים נרשם עליו קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. ד"ה אביי אומר לא פליג מידי. תיבות לא פליג מידי נמחק. שם, אביי לא לפרש כל כו'. [צ"ל] אביי בא לפרש כל וכו'. שם, דבריו של ר"א. ס"א דמ"ש ולד תמורת אשם מולד תמורת עולה וכן מ"ש מלפני פסח מלאחר הפסח. שם, שהרי אם לא נעקרה מקדושתה במפריש. [צ"ל] שהרי האם אם נעקרה מקדושתה במפריש.
<h2>דף יט:</h2>
תוס' ד"ה רבי שמעון אומר וכו', לאשמועינן. ס"א חידוש דאפילו לר"ש דאמר תימכר שלא במום יפלו דמיה לנדבה דס"ד דלא מיקרי מותר אשם אלא מאשם דקדיש קדושת הגוף אבל מותר אשם שאין בו קדושת הגוף אימא דלא מיקרי מותר אשם קמ"ל לנדבה. גליון ואע"ג דאשם שמת או שכפרו בעלים אזיל לנדבה היינו בתחלת ההקדש דהיה ראוי להקרבה ולכך המותר נמי קרב עולה אבל המפריש נקבה לאשם כיון שאין ראוי להקרבה גם נתכפר ס"ד דלא יפלו בנדבה. הר"י ז"ל.
גמ', זאת אומרת כו', והוא עצמו יקרב עולה ואמרינן ימכר לצרכי עולה ולא ירעה כמו המפריש נקבה לעולה דצריכה לרעיה ולא הוא עצמו כו' דמגו דנחתא כו'. תוס'.
גמ', דיליף ליה מבכור, תימה א"כ בן שתים והביא בן שנה נמי ליקדש דהיינו מחוסר זמן ואר"י דלא ילפינן מבכור ומעשר אלא מחוסר זמן שאין ראוי לשום קרבן כגון קודם ח' ימים ואותו ואת בנו ותורים שלא הגיע זמנן אבל בן שנה דחזי לקרבנות אחרים מיגרע גרע כיון דחזי לעלמא וכאן דחוי. תוס'.
תוס' ד"ה אף מחוסר זמן וכו', אבל מקמי הכי. (וכן) תימה דבבכורות גבי מילתיה דר"ש גופיה דפריך אדיליף מעשר מבכור דקדיש לפני זמנו ליליף משאר קדשים דאינו קדוש והכי מייתי לילף אף שאר קדשים דאר"י דאף דשאר קדשים קדושים לפני זמנו אבל מ"מ אסור להקדישן לכתחלה ולהכי פריך אדיליף מבכור לומר דנכנס לדיר להתעשר לכתחלה נילף משאר קדשים דאסור להקדישן לכתחלה ואכתי קשה דלעיל אמרי' דתם במעי תמימים ד"ה קדיש ואפילו לכתחלה מוכח בפ' כיצד מערימין דשרי להקדיש עובר במעי אמו ואין לך מחוסר זמן גדול מזה וי"ל דלא דמי עובר שלא יצא לאויר העולם דלא הוי בר הקרבה למחוסר זמן שהוא בר הקרבה ורחמנא דחייה אבל עובר לא חל עליו שום מחוסר זמן. תוס' אחרות.
גמ', ומודה רבי אליעזר, [צ"ל] ומודה ר' אלעזר, וכצ"ל לקמן. משום דשם עולה, [צ"ל] משום דאיכא שם עולה. קדושה עוברה אבל אשם אימא, [צ"ל] קדושה אבל אשם כיון דאקדשיה לאימיה לאשם אימא. קמ"ל. ס"א ל"א אמר ר' יוסי בר חנינא כו' עד במפריש נקבה לעולה אי למ"ד איכא שם עולה על אמו קדיש הולד קדושת הגוף אי למ"ד למקום שהמותר הולך לשם הולד הולך קדיש הולד קדושת הגוף דמותרות לנדבת צבור אזלי אבל מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו אי נמי מותר לא קרב אשם ולד נמי לא קדיש קדושת הגוף איצטריך סד"א טעמא דר' אלעזר דקסבר כיון דאקדשיה אימיה קדושת דמים אקדשיה נמי לולד קדושת דמים ומיגו דקדיש קדושת דמים קדושת הגוף נמי מחתא ליה דהא חזי ואימא ה"נ א"כ נפלוג ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם ואנא אמינא כ"ש מפריש נקבה לעולה וילדה דאיכ' שם עולה על אמו א"נ משום דלמקום שהמותרות הולכות לשם הולד הולך. מתני', לאשם, בכורות (דף מ"א ע"ב) בתוס'. גמ', ל"א אמר מר תרעה למה לי רעיה והא נקבה לא חזיא לאשם קדושת דמים הוא דנחתא לה אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקדיש קדושת הגוף דנהי דלא חזיא לאשם לשלמים מיהא חזיא איכא דאמרי לה כהדין לישנא אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקדיש קדושת דמים ומיגו דנחתא לה קדושת דמים קדשה נמי קדושת [הגוף] אמר רבא כו'. דלא חזיא למילתא היינו מומא כו' היינו טעם דאמרינן, [צ"ל] דלא חזיא למילתיה היינו מומא כו' היינו טעמא דאמרינן. נחתא נמי, [צ"ל] נחתא לה נמי. הקדיש זכר לדמיו, עתו' ערכין (דף כ' ע"ב) ד"ה אמר. והדר ביה רבא לדרב כהנא, [צ"ל] והדר ביה רבא לגבי דרב כהנא. לר' יוחנן מיגו דנחתא ליה קדושת דמים תיחות ליה נמי, [צ"ל] לר' יוחנן לר"ש מיגו דנחתא לה קדושת דמים תיחות לה נמי. א"ל ר' שמעון לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף דתניא, ס"א א"ל מ"ט דר"ש דקסבר כל מידי דלא חזי להקרבה לאלתר לא קדיש קדושת הגוף מנא תימרא דתניא. וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן כו' וקרב לאחר זמנו ת"ר, [צ"ל] וקרב בזמנו אף מחוסר זמנו כו' וקרב בזמנו ת"ר.
רש"י ד"ה קמ"ל וכו', דר' אליעזר. [צ"ל] דר' אלעזר, אות י' נמחק. ד"ה מתני' תימכר שלא במום וכו', מיד ותביא בדמיה. [צ"ל] מיד ויביא בדמיה. שם, לא מצינו. הס"ד, ומה"ד גמ' היינו מומא כו' לדמי נחתא לה, והד"א. ד"ה זאת אומרת וכו', ואף על גב דלדמי. [צ"ל] ואע"ג דסתמא לדמי, אות ד' נמחק. ד"ה מדרב יהודה אמר רב וכו', דאמרינן מגו. הס"ד, ומה"ד אשם בן שנה כו' כבש. הס"ד, ואח"כ מה"ד אשם בן שתי שנים כו' איל, הס"ד, ומה"ד כשרה. וקדיש קדושת הגוף דאינו יוצא מידי מזבח לעולם בלא מום אלא קרבן נדבה. הס"ד, ומה"ד ולא עלו לבעלים לשם חובה. וצריכין להביא עוד חובתן. הס"ד, ומה"ד כל עצמן. ד"ה מחוסר זמן וכו', עובר בלא תעשה. [צ"ל] עובר בלא תעשה. מחוסר זמן כבש פחות מח' ימים. ד"ה בכור קדוש וכו', לפני זמנו. [צריך להוסיף] וקרב בזמנו לאחר שמנה ימים.
תוס' ד"ה פשיטא וכו', דהיכי עביד פשיטא מיניה. [צריך להוסיף] דהא לא אמרינן עד השתא אליבא דשום תנא או שום אמורא דמהני שם עולה בעולת העוף ואדרבה לעיל פריך בפשיטות א"ה נפלוג כו' ולא חייש לטעמא דעולת העוף. שם, דסוף האם להיות דמיה לעולה לפיכך כו' כאמו אבל גבי נקבה כו' ידחה האם מאשם ותהא דמי כו'. [צ"ל] דסוף היום לא נדחית האם להיות דמיה לעולה דעולה בא נדבה לפיכך כו' כאמו ביומו אבל גבי נקבה כו' ידחה האם מאשם דאין אשם בא נדבה ותהא דמי כו'. שם, לחלק חילוק. תיבת חילוק נמחק. שם, הפסח וקרב הולד. [צ"ל] הפסח יקרב הולד, אות ו' נמחק. ד"ה רבי שמעון אומר וכו', שלא במום למאן דאית. [צ"ל] שלא במום ולמאן דאית. שם, אליבא דר' אליעזר [אף לעולתו אין עושה תמורה וא"כ] במפריש נקבה לעולה נמי. [צ"ל] אליבא דר' שמעון דמפריש נקבה אין עושה תמורה והא נמי, תיבת אלעזר ואות ב' נמחק. ד"ה זאת אומרת וכו', קדושת הגוף ושמא. [צ"ל] קדושת הגוף אליבא דרבא ושמא. ד"ה אשם בן שנה וכו', והא דבעי עיבור צורה היינו. [צ"ל] והא דבעי עיבור צורה דאין טעון עיבור צורה אלא קדשי מזבח היינו. שם, והרב ר' אפרים תירץ. ס"א דהתם ששחטן לשמן כלומר לשם אשם ואז ודאי הוי אשם פסול אבל הכא מיירי ששחטן שלא לשמן וכיון דעקר שם אשם מהם ועשה עולה יהיו כשרים דהא חזי שפיר לעולה וכן משמע בפ"ב דזבחים כו' עד בלא ניתוק דכיון דהוי אשם פסול בעי ניתוק דאמרי' כל שבחטאת פסול באשם רועה וכל זמן שלא ניתק האשם פסול והכא מיירי כשניתק דאז אפילו שחטו סתם כשר לעולה ואפילו קודם כפרה כיון דבסופן להיות מותר דגדולה מזו אמרינן בזבחים [דף קט"ו ע"א] הקריב ב' אשמות לאחריות דיכול להקריב אחד מהם לעולה ע"י ניתוק ואף לפני כפרה אע"פ שהוא עצמו בא לאשם. שם, דשלא לשמו הוא עי"ל. [צ"ל] דשלא לשמו הוא וי"ל דאשמועינן דאע"ג דאיכא תרי ריעותא כשר עי"ל. ד"ה והא מחוסר זמן וכו', פרק אותו. [צ"ל] בפ' אותו. ד"ה אף מחוסר זמן וכו', דילפינן ליה מבכור. וכן תירצו בתוס' זבחים קי"ד ב', ובבכורות כ"א ב' תירצו בע"א.
<h2>דף כ.</h2>
גמ', אלא הרועה להסתאב, [צ"ל] אלא הראוי להסתאב. גליון וכ"ש דבר הראוי להקרבה אלא לאפוקי נקבה לפסחו או לאשמו דכיון דאינו רועה אינו קדושת הגוף ואין עושה תמורה.
גמ', הואיל ומותר פסח קרב שלמים. גליון פי' וכיון שע"י הפרשה זו שמפרישה לפסח היא עומדת לבא לידי מותר פסח שהיא שלמים ושלמים באים נקבה חשיבה הפרשה זו וחייל עליה קדושת הגוף.
גמ', ונימא אין אני רואה כו'. הואיל וע"י הפרשת האשם סופה לבא לידו מותר האשם שהוא עולה והוי כאלו הופרשו לעולה והמפריש נקבה לעולה עושה תמורה משום שם עולה על אמו בעולת העוף כדמפרש בסמוך. גליון הואיל ומותר אשם קרב עולה. פי' ועולה הוי נקבה בעולת העוף. תימה דלעיל אמר שאני אחר הפסח דמותר פסח קרב שלמים אבל מולד תמורת אשם אע"ג דמותרה עולה אין הולד עולה כיון דהולד הראשון שבאת ממנו אין עולה וי"ל דלעיל איירי כשנולד הולד אחר הפסח דכשנולד היתה כבר האם שלמים אבל הכא דאף במפריש נקבה לפסחו קודם הפסח אמרינן דעושה תמורה לפי שמותרה שלמים אע"פ שעדיין אינו שלמים כמו כן יש לנו לומר בנקבה לאשם אע"פ שעדיין אין עולה כיון שמותרה עולה. הר"י ז"ל בגליון.
גמ', רבי סבר כרבנן כו'. גליון תימה ומה בכך וכי משום הכי לא מקדישה ועוד דגבי עולת העוף לא יועיל מהאי טעמא דלא עביד תמורה וי"ל דאין תמורה לאו דוקא אלא ר"ל דלא קדשה (בגוף) [הגוף] לפי שעולה במותרות לצבור ועולת נקבה אינה קדושה רק מכח עולת עוף ועולת עוף לא שייך בצבור. קסבר רבי כו' לפום ריהטא ה"פ הלכך לא מהניא הפרשה זו למיחל עליה קדושת הגוף ולעשות תמורה משום טעמא דמותר קרב עולה כיון שאף כשתבא לידי מותר לא תעשה תמורה ודוחק דהא עד השתא תלינן דין תמורה בדין רעייה ואמרי' כיון דאינו רועה אינו עושה תמורה והשתא תלינן רעייה בתמורה ואמרי' משום דאינה עושה תמורה לא תחול עליה קדושת הגוף ואינו רועה ואינה היא המדה דודאי יש לתלות דין תמורה בדין רעייה דכיון דאינה רועה ואינה קדושה קדושת הגוף דין הוא שלא תעשה תמורה דקדושת דמים לא עבדי תמורה אבל משום הכי לא נתלה דין רעייה בדין תמורה דהא קמן כל קרבנות הצבור קדושים קדושת הגוף אע"ג דאין עושין תמורה וא"כ כיון דמותר אשם קרב לעולת צבור ועולת צבור קדושה קדושת הגוף אף זו תקדוש קדושת הגוף וממילא תעשה תמורה דמדין תמורה אין לנו להשוותה לקרבנות צבור ולא עבדי בשום דוכתא תמורה לכן נראה למורי דה"פ מותרות לנדבת צבור אזלי הלכך אשם ומותר לאו בני חד ביקתא נינהו דאשם עבד תמורה ומותר לא עביד תמורה הלכך לא מהני כח מותרו לאלומי הפרשתו של אשם אבל פסח הוא ומותרו שוים ושניהם עושין תמורה ומהניא כח מותרו לאלומי הפרשתו דבני חדא ביקתא נינהו.
תיקדוש. ותעשה תמורה דהאיכא כו'. ואם תאמר והא לא דמיא להך דלעיל דהכא אין זו חובה לכהן ולמה תיקדוש כשמפרישה לפר יוה"כ וי"ל דמדמי תלמודא דכי היכא דהפרשה דעני דמייתי עוף שהוא גוף אחר מהני לעשיר שמביא בהמה אלמא מהני דין שם הראוי לגוף זה לגוף זה כלומר מעוף לבהמה א"כ כה"ג המפריש פרה הואיל ועל גוף פרה זה איכא שם חטאת אית לן למימר תקדוש כמו לעיל דהפרשת גוף אחר דעוף מהני להפרשת בהמה נקבה דהוי גוף אחר דכך לי ב' מיני הפרשות כגון פרה ולפרו ומין אחד כמו ב' מינין והפרשה אחת דהיינו מצורע עני ועשיר והשתא ניחא דלא מצי למימר פרה לפרו תיקדש דהא איכא חטאת העוף הואיל והוא ב' מינין וב' הפרשות.
תוס' ד"ה הני תרי גופי וכו', דאי בעי מפקר לנכסיה. ולא דמי לחטא עד שלא נתמנה שאין נקבה ראויה לאותה הפרשה שהוא מפריש לחטא שחטא משנתמנה בשום ענין ונ"ל לפרש כו' עד ומשני ר"ש ס"ל כראב"ע ולא תימא דמיירי ר"ש במפריש נקבה לעולת חובה [של מצורע] התם אם עשיר הוא לא נחתא עליו קדושת הגוף כמו חטא עד שלא נתמנה דאזלינן ממש לדין שמוטל על האדם בשעת הפרשה אלא מיירי בעולת נדבה (שהקריבה) [שהפרישה] נקבה לעולת נדבה שנדר דכי נמי התנדב בהמה לעולתו מצי פטר נפשיה בעולת העוף כדמוכח במרובה הרי עלי עולה והפריש שור גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע דכך מוציא הגנב לבעלים ידי חובתן. תוס' אחרות.
גמ', בפסח הואיל ומותר הפסח קרב שלמים, ל"א בפסח שהמקדיש לשם פסח בא שלמים. גבי עולת העוף אלא מעתה בכהן גדול, [צ"ל] גבי עני בעולת העוף אלא מעתה לר"ש כהן גדול. דהאיכא פרת חטאת קדשי בדק הבית הוא וקדשי בדק הבית כו' תמורה יחיד שהפריש, ס"א [דהאיכא] על שמה פרת חטאת. קדשי בדק הבית היא וקדשי בד"ה כו' תמורה אלא מעתה יחיד שהפריש. נינהו חטאו עד שלא נתמנו כי מפריש שעיר כו', [צ"ל] נינהו חטא עד שלא נתמנה והפריש שעיר כו'. כי מפריש שעיר לשעירתו תיקדוש דהא אילו חטא השתא בר איתויי שעיר הוא הא לא חטא לא איחייב בשעיר אי הכי הכא נמי הא לאו עולת העוף קמייתי ר"ש סבר לה כר' אלעזר בן עזריה כו', ס"א ונתמנה והפריש [שעירה] תעשה תמורה דאי איתידע להון מקמי דנתמנה הוי מחייבינן שעירה. הא לא איתידע להון מעיקרא. אי הכי הכא נמי הא עשיר הוא. אלא היינו טעמא דר' שמעון גבי עולה דסבר אי בעי פטר נפשיה בעולת העוף כרבי אלעזר בן עזריה כו'. הוא הא לא חטא לא איחייב כו' הא לאו עולת, [צ"ל] הוא התם הא לא חטא ולא איחייב כו' הא עשיר הוא ולאו עולת. או בני יונה, [צ"ל] או בן יונה. ר"א אומר, עי' תוס' בכורות ד"ה הקדיש (דף י"ד ע"ב). עולות ונקבות היכי, [צ"ל] עולות נקבות היכי. לצרכי שלמים בעיא רעייה, [צ"ל] לצרכי שלמים תיבעי רעייה. לא נחתא ליה קדושת הגוף אימור, [צ"ל] לא נחתא לה קדושת הגוף ה"נ כיון דלא חזיא נקבה לעולה לא נחתא לה קדושת הגוף אימור.
רש"י ד"ה הואיל ומותר הפסח קרב שלמים וכו', הואיל ושייכים שלמים. [צ"ל] הואיל ושייכי שלמים. שם, ואף על גב דהך לא קרבה נקבה אפילו. [צ"ל] אע"ג דהך נקבה לא קרבה אפילו. שם, תרעה מיהו שם שלמים עלה הואיל והיא (שלמים) כו'. ס"א תרעה אפ"ה עושה תמורה הואיל ושם שלמים עלה דמצינו שלמים כו'. שם, (שלמים) נקבה. [צ"ל] שלמים ומצינו שלמים נקבה. שם, קדושת הגוף. [צריך להוסיף] דאינה נפדית בלא מום ועושה תמורה הס"ד. ד"ה לפרו וכו', יום הכפורים דחטאת דהא איכא. יום הכפורים הס"ד, ומה"ד פרת חטאת דחטאת היא דהא איכא. ד"ה קדשי בדק הבית היא וכו', למזבח. [צריך להוסיף] ולא עבדי תמורה הילכך שם דפרת חטאת לא מהני לאלומי הפרשת פרה לפרו לקדשי מזבח דעבדי תמורה. שם, אית לה. [צריך להוסיף] דלא קדשה גופה דאמרינן פרה נפדית בלא מום ואם נמצא נאה ממנה כו' וכיון דלא קדשה לגופה לא עבדה תמורה. הס"ד. ומה"ד קרבן יחיד נקבה שעירה או כבשה וקרבן נשיא זכר שעיר. הס"ד. ומה"ד תרי. ד"ה חטא עד שלא נתמנה, שם חטאת. [צ"ל] חטא עד שלא נתמנה להיות נשיא וחייב שעירה ואח"כ נתמנה והפריש שעיר לשעירתו לקדוש דהא משכח שם חטאת. שם, שעיר הוא, (עשיר הוא) לאו עולת. [צ"ל] שעיר הוא ולאו עולת, והד"א. שם, עני הוא עולת נדבה לא קרבה בדלות. [צ"ל] עני הוא עולה לנדבה לא איקרבה בדלות. ד"ה רבי שמעון סבר לה כרבי אלעזר בן עזריה וכו', סתם חזיא עולת העוף. ודמיהם. [צ"ל] סתם הוא עולת העוף דתנן במס' מנחות בפ' הרי עלי עשרון האומר הרי עלי עולה בסתם יביא כבש דפחות שבעולות היינו כבש וסתם נודר אינו מקבל עליו מפחות שבעולות, הס"ד, ומה"ד יביא תור או בן יונה דהיינו פחות שבעולות ולא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, הס"ד, ומה"ד זכרים ימכרו לצרכי עולות דכל מה דאיכא לעלות בקדושת מזבח מעלינן ועולה כולה כליל וכיון דחזו לעולה קרבי עולות ונקבות דאינן ראויין לעולה ימכרו לצרכי שלמים דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם כדין המתפיס תמימים לבדק הבית שלא יצאו מידי מזבח. הס"ד, ומה"ד ודמיהם. ד"ה ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית וכו', ואפילו בהמה ומיהו. תיבות בהמה ומיהו ל"ש. שם, דחזי למזבח אינו. [צ"ל] דחזי למזבח אבל אינו. ד"ה ונקבות ימכרו כו', לעולה אקדשינהו. [צריך להוסיף] דהוא קרבן קדוש וחשוב מכל הקרבנות. הס"ד.
תוס' ד"ה דאיכא שם עולה עליה וכו', לעולתו כגון. [צ"ל] לעולתו בעולת חובה כגון. שם, מצורע דבהאי חיובא דקמחייב איכא נקבה בעולה. [צ"ל] מצורע ולא אמר שיש שם עולה בזב ומיירי בעולת נדבה דבעי לאשכוחי דבהאי חיובא דקא מחייב איכא נקבה בעולה. ד"ה דהא איכא פרת חטאת וכו', דפירשתי דאיכא למצוא. [צ"ל] דפירשתי דרוצה למצוא. שם, למימר הכי ועוד. [צ"ל] למימר הכי דאין זה שום חובה של כהן ועוד.
<h2>דף כ:</h2>
גמ', דתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף לעולתו אין עושה תמורה. ולפי זה צ"ל דר"ש פליג במפריש נקבה לאשם דתמכר וה"ה המפריש נקבה לעולה דמ"ש הואיל ולית ליה סברא דשם עולה על אמו כך נראה לי. תמורה. ל"א א"ל ר' יהושע סבר לה כר"ש דאמר כל מדעם דלא חזי להקרבה לאלתר לא נחתא קדושה לגופיה ואי כר"ש סוף סוף נקבות נקדוש גופייהו לעולה דהא קאמר אי בעי פטר נפשיה בעולת העוף דהא תניא ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה א"ל ר' יהושע סבר לה כר"ש בן יהודה דתניא כו'. [תמורת אשם כו' נ"ל לפרש דתמורת אשם מותר אשם הוא] דינה לעולה הלכך רבנן סברי ירעה ור' אליעזר סבר ימותו דלא בעינן שתקרב תמורת אשם דלמא אתא לאחלופי לפני כפרה להקריב האשם לעולה אבל אין לפרש [עתה דלמא אתא לאחלופי ולהקריב התמורה באשם דהא לא ידע הא דאין] אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ואם יקריב את התמורה לאשם אין בכך כלום אבל לפני כו' דבהקרבת אשם ליכא שום חששא וא"ת מ"מ היאך תקרב התמורה אשם הא קי"ל כל שבחטאת מתה באשם עולה וי"ל דס"ל דאין הלכה נשנית אלא לאחר כפרה אבל התמורה שלפני כפרה קריבה אשם והאשם עצמו ירעה לרבנן וימות לר"א כדין כפרו באחרת וא"ת היכא קאמר ד"ה יקרב אשם משמע בין תמורת אשם בין ולד תמורת אשם ומשמע ד"ה בין ר"א ובין רבנן דר"א דאמרי במפריש נקבה לעולה דאין בנה קרב עולה ומ"ש וי"ל טעמא הכא מודו משום דאימיה קרבה פי' תחלת ההקדש היה אשם זכר. תוס' אחרות.
רש"י ד"ה אימא מודה, רבי אליעזר דרועה. ס"א פי' אחר קמ"ל דאף בולד תמורה פליג דאי עבדינן בה שום צד הקרבה אתא לאחלופי בין התמורה לאשם ולעשות האשם עולה וגם שמא יש כאן ב' חששות שמא יעשה התמורה אשם ואין אדם מתכפר בעבירה וגם שמא יעשה האשם עולה לפני הכפרה ואף לאחר הכפרה נמי דלא אתא לאחלופי בפשיטות שאין האשם לפנינו מש"ה חיישינן שאם נתיר להקריב התמורה כלל אתא להתיר לפני כפרה ואתא לאחלופי כדפי' ורבנן נמי מהאי טעמא סברי דרועה אבל סברי דדיי לנו בהרחקה אם לא תקרב היא עצמה. הו"א דבהך גזירה דלאחלופי בבהמה אחרת שאינה הגונה כ"כ כמו גזירה הראשונה אימא מודו להו לרבנן דברעייה בעלמא סגי והך גזירה אחלופי דפירשנו למדנו מגירסא אחת ירושלמית שכתובה בקצת ספרים וצריכי דאי אשמועינן גבי תמורת אשם משום דאתא לאחלופי פי' בין התמורה לאשם ויקרב האשם לעולה אבל אשם כו' דהא ליכא במי יתחלף מודי ליה לרבנן צריכי פי' לאשמועינן דאף באשם פליגי וגזירה לפני כפרה אטו לאחר כפרה פי' והוא הכל טעות.
גמ', ולד שני אינו קרב ולד תמורה נמי כולד שני שאף התמורה עצמה אינה תחלת הקדש וא"ת ומאי פריך הא הך דריב"ל הוא לפרושי מילתא דר"ש דמתניתין אבל רבנן פליגי עליה וסברי דולד ולד קרב [לרבנן דר"א] ואומר הר"מ דמדר"ש נשמע לרבנן [דידיה] דמדקאמר [ר"ש] דלרבנן דר"א ולד קרב אבל ולד ולד אינו קרב אלמא אין ולד ולד קרב כולי האי כמו ולד גופיה א"כ אף לת"ק דר"ש כיון דסבר ר"א דולד שלמים ימות כ"ש ולד תמורה וקשה לרב נחמן דאמר ולד תמורה ד"ה יקרב אשם ולת"ק אליבא דר"א לא יקרב אשם. תוס' אחרות.
גמ', רבה בר אבוה מחלוקת קודם, [צ"ל] רבה בר אבוה לא שאנו אלא קודם, תיבת מחלוקת נמחק. לפני כפרה (אא"ה כך היה גירסתם). משום גזירה דילמא אתא לאחלופי ולהקריב התמורה לאשם דאין אדם מתכפר בעבירה ודילמא נמי אתא לאקרובי האשם עולה דכיון דשניהם לפנינו אבל לאחר כפרה לא גזרינן אטו לפני כפרה ולאחלופי דכולי האי לא גזרינן וקריבה עולה וגזירה דרעייה ס"ל דלא נגזר בתמורת אשם אלא לפני כפרה אבל לאשם ודאי אינה קריבה דאין אדם מתכפר בעבירה ופריך והא תני כו' וא"כ לר"א איך יקרב ולד תמורה כלל לא לעולה ולא לאשם קשיא. תוס' אחרות.
גמ', ותפשוט כו' דאמר אין בנה קרב אשם אע"פ שתחלת ההקדש הופרש לשם אשם וכ"ש שלא תקריב עולה שתחלת ההקדש לא היתה עולה. תוס' אחרות. מודה ר' אליעזר [צ"ל] מודה ר' אלעזר, לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה. תוס' אחרות.
גמ', אלא משום דחזי להקרבה. פי' דסבר דאין דיחוי האם חל כלל על הולד. תוס' אחרות.
גמ', עד סוף כל העולם. ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן אין כו' אלמא יש לולד תמורה דחוי האם וא"ת מאי פריך כו' אבל בנקבה לאשם שאין כאן שום אשם שיתחלף לנו בולד דהא ודאי באם שהיא נקבה לא יטעה להקריבה עולה וי"ל דמשמע ליה דגזירה לאחלופי לא שייך אלא בתמורה עצמה שבא מכח אשם אבל בולד תמורה לא שייך למיגזר ואינו דחוי אלא משום דשדינן עליה דחוי דאימיה וה"נ נשדי עליה דחוי דאימיה וקשיא זו פי' בתחלת הסוגיא בלשון אחר דפריך מהא מתני' על ההיא דולד תמורת עולה וא"ר דה"ה דהמ"ל הכא כדמשני התם או התם כדמשני הכא. תוס' אחרות.
גמ', לר' שמעון לעולתו, [צ"ל] לר' שמעון דאמר לעולתו. כאידך תנא אליבא דרבי שמעון, תיבת אליבא נמחק. מתני', ויפלו דמיו לנדבה, [צ"ל] ויפלו דמיהם לנדבה. ורבי אליעזר אומר יביא בדמיה עולות, [צ"ל] ור' אלעזר אומר יביא בדמיהן עולות. ימותו ר' אלעזר אומר יביא בדמיה עולה והלא אף נדבה עולה, [צ"ל] ימותו ורבי אלעזר אומר יביא בדמיהן עולה והלא אף הנדבה עולה. באה עולה סומך, [צ"ל] באה חובה סומך, תיבת עולה נמחק. ועורה משל אנשי משמר, [צ"ל] ועורה של אנשי משמר, אות מ' נמחק. גמ', גבי אשם מודו, [צ"ל] גבי אשם אימא מודו. צריכא. ל"א וצריכא דאי תנא תמורת אשם קמייתא הו"א הוא דפליגי משום דאתא לאחלופי אבל בתרייתא אימא לא אהכין תנא בתרייתא ואי תנא אשם שמתו בעליו הו"א בהדא אמר ר' אליעזר משום דלא מחלפן אבל תמורת אשם מחלפן אימא לא אהכי תנא תמורת אשם. רבה בר אבוה מחלוקת לאחר, [צ"ל] רבה בר אבוה לא שאנו אלא לאחר. לר' יהושע בן לוי דאמר ולד, תיבת דאמר נמחק. קשיא. [צריך להוסיף] איכא דאמרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת קודם כפרה כו' והתני רב חנניא כו' אלא אימא יביא בדמיו עולה. לא קאמר רבי אליעזר אלא מפריש כו' ר' אליעזר מודה כו' טעמא דר' אליעזר, [צ"ל] לא קא"ר אלעזר אלא מפריש כו' ר' אלעזר מודה כו' טעמא דר' אלעזר.
רש"י ד"ה עושה תמורה וכו', שלמים הא קדוש גופייהו לעולה כלומר ובעו רעייה. [צ"ל] שלמים נקדוש גופייהו לעולה כלומר ותיבעי רעייה. ד"ה ולד תמורה וכו', אם המיר (הפריש) נקבה לאשמו וילדה יביא עולה. [צ"ל] אם המיר נקבה באשמו וילדה הס"ד, ומה"ד ימותו דמשוי ליה שם חטאת דלמיתה אזלא משום טעמא דמפרש בגמרא. הס"ד, ומה"ד יביא בדמיהן עולה. ד"ה והלא אף הנדבה עולה היא, בניחותא אלא פרושי מפרש. [צ"ל] בניחותא ופרושי קא מפרש. ד"ה ואם היה כהן, אותו שהפריש. [צ"ל] אותו שמותר זה שלו שהפריש. ד"ה ואע"פ שכהן וכו', מה מסרו אבות. [צ"ל] מה מכרו אבות, תיבת מסרו נמחק. ד"ה דאי אשמעינן אשם וכו', כפרה אם נפל בו מום (אחר) אתי לאתויי בדמיו עולה וקעביד כו'. ס"א כפרה דירעה ויביא בדמיו עולה וקא עביד כו'. ד"ה ורב חנינא וכו'. [צ"ל] רב חנניא וכו', אות ו' נמחק. ד"ה מחלוקת וכו', הוא והולד עצמו. [צ"ל] הוא הולד עצמו, אות ו' נמחק.
תוס' ד"ה אבל לפני כפרה וכו', שהתמורה נמי דמיה קריבה לעולה. [צ"ל] שהתמורה נמי קיימא לעולה, תיבות דמיה קריבה נמחק. ד"ה אין אדם מתכפר וכו', אתיין לשון. [צ"ל] אתיין אלא דורון בעלמא הוא לשון.
<h2>דף כא.</h2>
גמ', יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים ויאכלנו בלא פדיון דסבר קדושת הארץ לא בטלה וצריך להפריש תרומות ומעשרות. תוס' אחרות.
גמ', מה בכור כו', בסמוך מפרש מ"ש בכור ממעשר משום דיש היקש ואין משיבין על ההיקש.
רש"י ד"ה בכור ומעשר ובכורים. גליון וכ"ת למה פשיט טפי בבכורים דאין באין מחו"ל משום דאמרינן פ' לולב וערבה [סוכה מ"ז ע"ב] בכורים טעונין תנופה בכהן ובבעלים דגמרינן יד יד משלמים.
גמ', אי קסבר האי תנא דיליף מעשר מבכור קדושה ראשונה כו' כי היכא דסבירא להו בקדושת הארץ ל"ש בכור ול"ש מעשר בני הבאה נינהו ויאכלנו בירושלים דהא שמעינן ליה למ"ד קדושת הבית לא בטלה שמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים וכמו כן יאכלו בכור אע"פ שאין קלעים וא"ת הואיל וחרב הבית אין מזבח קיים ואיך יאכלו בכור הא טעון מתן דמים ואימורין למזבח וי"ל כו' עד ויבנה ה"ג ברוב ספרים ואי קסבר לא קדשה אפילו בכור נמי תיבעי ופ"ה בזבחים מ"ט בעי ממעשר דכיון דאינו צריך לבית אם נאכל בירושלים לפני ה' קרינא ביה אפילו בכור נמי שקרבו דמיו ואמוריו דומיא דמעשר תיבעי וקשה דאדרבה אם קדושת הבית בטלה מאי קבעיא ליה ממעשר אם יאכלנו בירושלים יותר משאר ערי ישראל ועוד אם לא קדשה לעתיד לבא א"כ בטלה קדושת הבית והותרו הבמות ובהיתר במות מע"ש נאכל בכל ערי ישראל ומיהו יש לדחות קושיא שניה כו'. תוס' אחרות.
גמ', אמר רבינא [אא"ה כך היה גירסתם וכן גריס הרגמ"ה עכ"ה] לעולם קסבר כו' וקשה כו' עד דנפסל ביוצא דנתבטלו המחיצות ועוד בזבחים כו' עד בשרו לדמו אדרבה מהכא איכא למילף דאוכלין בגינו דמשמע דוקא משום דקדושת הבית בטלה הא אם לא בטלה היה מותר אע"פ שאין מזבח קיים ועוד מה שהקשינו לעיל למה לי למילף מעשר מבכור מעשר גופיה מה יעשה בירושלים יותר מעיר אחרת ור"ת גריס גירסא אחרת אי קסבר לא קדשה אפילו מעשר נמי לא כדפי' דמה מעלה יש בירושלים יותר משאר ארצות לעולם קסבר קדשה ולעולם בבכור שנזרק דמו ודקשיא לך בכור נמי לייתי היינו טעמא דבכור משום דיליף בשר מדם ודם אינו ראוי ליקרב הואיל ומזבח בטל ואין המזבח במקומו ואע"פ שהבשר ראויה לאכול כיון דהבית קדוש וכן מעשר אע"פ שהיה דינו ראוי לאכול בירושלים יליף מבכור ואינו נאכל ומה שלא תירץ בקוצר קסבר קדשה לעתיד ומיהו בכור לאו בר הבאה הוא משום דבעי מתן דמים ובבכור שלא נזרק דמשמע ליה דכשהקיש הכתוב מעשר לבכור לא הקיש אלא לבכור דומיא דמעשר שאינו מחוסר אלא אכילה אע"ג דבתחלת הדין הוי פריך מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים אלמא הוה מיירי מבכור שלא נזרק אמת דמתחלה כשעשה מה מצינו היה מדבר מבכור שלא נזרק אבל לאחר מכאן שעשה היקשא הניח אותה שיטה ומשמע ליה דלא הוקשה אלא לבכור דומיא דמעשר. תוס' אחרות.
תוס' ד"ה הכי גריס רש"י וכו', למ"ד לא קדשה לעתיד לבא. גליון ועוד דאי לא קדשה א"כ פשיטא דמעשר שנזרע קודם שחרב הבית לא יוכל לאכלו בירושלים לכן כו'.
גמ', סוף העולם לא אוליד, [צ"ל] סוף העולם ולא אוליד. שילדה נקבות עד סוף העולם. ל"א משנינא לך שינויי דחיקא בבלאי כגון שילדה נקבות (הלכה) עד סוף הדורות ואי לא משני ליה שינויי דחיקא בבלאי מאי הוי משני ליה זכר יקריב עולה נקבה יפלו דמיה לנדבה ס"א הוה משני ליה אי לפני כפרה תניא זכר יפלו דמיו לנדבה נקבה יביא בדמיה עולה אי לאחר כפרה תניא זכר יקריב עולה נקבה יפלו דמיה לנדבה. מתני', פדיון חוץ מן הבכור והמעשר, עי' תו' זבחים ד"ה בכור (דף ע"ה ע"ב). מחוץ לארץ חוץ, [צ"ל] מחוץ לארץ לארץ חוץ. והמעשר אם באו, עי' תוס' בכורות ד"ה התרת (דף ל"ו ע"ב). גמ', אמר רבא בר רב עזא בען במערבא, [צ"ל] אמר רב אחא בר רב עזיא בעו במערבא. לא תפדה (כי) קדש הם הם קריבין, עי' תוס' זבחים ד"ה קדש (דף ל"ז ע"ב). א"ל ותיבעי לך, [צ"ל] א"ל אביי ותיבעי לך. בן אנטיגנוס וכו', עי' תשובת הרשב"א סי' של"א. מעשר שני בזמן הזה ויאכלנו בירושלים ודין, [צ"ל] מעשר שני ויאכלנו בירושלם בזמן הזה ודין. דאיכא למימר מה להצד, [צ"ל] דאיכא למפרך מה להצד. לעתיד לבא אפילו בכור נמי, [צ"ל] לעתיד לבא מעשר שני לא ליבעי ל"א אפילו בכור נמי.
תוס' ד"ה המטיל מום וכו', היה בו מום אבל הכא כו' תם לקי או לא שנא. [צ"ל] היה בו מום ולאו מידי קעביד אבל הכא כו' תם אע"פ שאינו ראוי להקרבה לקי הואיל והפיל בו מום או ל"ש. ד"ה הכי גריס רש"י וכו', דאמר בזבחים. [צריך להוסיף] בפ' קדשי הקדשים. שם, והא דאמר דאין נאכלין. [צ"ל] והא דאמר אין נאכלין.
<h2>דף כא:</h2>
תוס' ד"ה ממקום וכו', רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת במה הכתוב מדבר אם בקרבנות א"י הרי כבר אמור ובאת והבאתם אלא אינו מדבר אלא בנדרי חו"ל יכול אף בכור ומעשר ת"ל נדריך קרבנות הבאים בנדר ובנדבה יכול שאני מוציא חטאת ואשם ת"ל קדשיך להביא חטאת ואשם ומאי ראית להוציא בכור ומעשר ולהביא חטאת ואשם אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני חטאת ואשם שאין להם פרנסה במקומן ומוציא אני בכור ומעשר שיש להם פרנסה במקומן ומאותה דרשה ודאי לא מפקינן אלא שאינו חייב להעלותן לרגל אבל ודאי אם באו יקרבו. תוס' אחרות.
גמ', מהו דתימא ליתאכול מע"ש בכל הרואה קמ"ל. וא"ת מ"מ מאי קשה ליה יכול יותר מקדשים קלים הא אינהו נמי היו נאכלים בכל הרואה ובספרי מפורש טעם שהיה מסופק במעשר יותר משאר קדשים לפי שלא חילק בו הכתוב בזמנו ובאוכלים שהוא נאכל בכל זמן ובכל אדם אבל קדשים קלים צריך לאכול לשני ימים לכך היה יודע שאין להקל. תוס' אחרות.
גמ', כפסולי המוקדשים ויפסל לפי שנאמר בבכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. תוס' אחרות.
גמ', מנא להו. גליון תימה מהיקשא דאין היקש למחצה י"ל כיון שיש קרבן פסול אם עברה שנתה ס"ד דנילף מינה קמ"ל.
גמ', לימד על הבכור שנאכל לשני ימים, דסד"א כיון דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה נלמוד מחזה ושוק של תודה קמ"ל דהוי כחזה ושוק של שלמים. ת"א.
גמ', ורבנן דנאכל לב' ימים ולילה אחד מנא להו אמר קרא יהיה לך כחזה התנופה, ס"א ורבנן נפקא להו לשני ימים ולילה מן לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת ורבנן דרשי ליה בזבחים [נ"ז ע"א] מיהיה לך הוסיף לך הכתוב הויה אחרת כזו פי' כחזה התנופה ר"ל של תודה ומיהו הכתוב הוסיף לך עוד זמן אחר כראשון דהיינו יום אחד כיוצא בו. תוס' אחרות.
מתני', ושאבדה ונמצאת בעלת מום. ה"ה אבדו וכפרו בלא נמצאת בעלת מום מתה והא דנקט בעלת מום משום דבלא מום לא היתה מתה אליבא דרבנן דרבי אא"כ נמצאת לאחר כפרה אבל כשנמצאת בעלת מום דאיכא תרתי לריעותא חדא דאבדה ועוד דהיא בעלת מום אז היא מתה אפילו נמצאת קודם כפרה ואפילו לרבנן כך פי' הקונטרס ולא נהירא לר"י דאמר בגמרא אבידת לילה לא שמיה אבודה פי' כיון דבההיא שעתא דנאבדה אינה ראויה להקרבה אין דיחוי של אבודה חל על דיחוי של לילה אלמא דאדרבה כשיש עליה דיחוי אחר מעכב דיחוי של אבודה לחול ועוד דבגמרא דייק מסיפא דמתני' כרבנן ולפי"ז נידוק מהך רישא דהא ע"כ כרבנן דאי כרבי למה נקט נמצאת [בע"מ] ועוד למ"ד בגמ' הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה וה"נ נתכפר בשאינה אבודה דהא אבודה בעלת מום ואפילו תמימה דומיא דבעלת מום כלומר כשנתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה אף לפני כפרה ואר"י דנקט בעלת מום לרבותא דאע"פ שהיא דחויה חל עליה דיחוי של אבודה דסד"א דלא חל כמו שאינו חל על אבודת לילה.
מתני', ואינו עושה תמורה. לא כשנמצאת תמימה אלא כשנמצאת בעלת מום דכיון דלמיתה אזלא פרחה קדושה מינה וכן לא מועלין דלא איקרו מקדשי השם.
גמ', ומי ילפינן קדש מהדדי, [צ"ל] ומי ילפינן קדשים מהדדי. יכול מעלה את מעשר שני, [צ"ל] יכול יעלה אדם מעשר שני. מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח תאמר במעשר דלא ת"ל, ל"א מה לבכור שכן חלקת בו זמן אכילתו ואכליו ת"ל [וכ"ה ג"כ גי' רגמ"ה ורש"י ז"ל. חשק שלמה]. החומה (וכן) קדשי קדשים לפנים מן החומה מהו דתימא. ס"א וקא קשיא ליה בשלמא קדשים קלים בעי למזרק דם אלא מעשר ליתכיל בכל הרואה ת"ל ואכלת כו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל כו' אף מעשר אינו נאכל כו', מתיבת וכן עד תיבת מהו דתימא נרשם על כל תיבה קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. ולחבירתה ולרבנן דמפקי להו לטעמא אחרינא משנה לחבירתה כו', ס"א ולחברתה ותנאי קדמאי בכור שאין נפסל משנה לחברתה כו'. שנה בשנה. עי' תוס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה שנה. מתני', אם משכפרו, [צ"ל] אם כפרו, על אות מ' ש' נרשם קו.
רש"י ד"ה חולין הוא, ולמידין אותו. [צריך להוסיף] מן הלמד, הס"ד. ד"ה בתר הלמד אזלי' וכו', אותו מהמלמד, [צ"ל] אותו מן המלמד הס"ד. ד"ה מאי איכא למימר וכו', בכור קשיא. [צ"ל] בכור ואכתי ליכא לספוקי מעשר טפי מבכור. בשר ודם חדא מילתא היא. דאפילו בקדשים כה"ג יכול ללמד מעשר מהאי בכור שנזרק דמו לפני הבית וקשיא. שם, וגמר מהאי בשר. [צ"ל] וגמר מהאי בכור, הס"ד. ד"ה אתה מעלה בכור, וברייתא דלא. [צ"ל] אתה מעלה בכור. ומתני' דלא. ד"ה ומאי קשיא ליה לבן עזאי דקאמר יכול כו', ומנא תיתי לך האי. [צ"ל] ומאי קשיא ליה לבן עזאי דקאמר יכול כו', דמנא תיתי לן האי. ד"ה שנה בשנה. שבע שנים. [צ"ל] שנה בשנה שתי שנים. ד"ה כחזה התנופה וכו', ולילה אחד [ל"א] יהיה ובשרם. [צ"ל] ולילה ואקשינן בבכורות ובשרם. שם, תודה וכתיב יהיה. [צ"ל] תודה להכי כתיב יהיה, אות ו' נמחק. ד"ה תמות וכו', ונמצאת בעלת מום ולהכי. [צ"ל] ונמצאת בעלת מום ועוד דבעלים כפרו באחרת לאחר שנמצאת ודחו ליה בידים דלא רצו לכפר בה ודאי מודו דלמיתה אזלא ולהכי. שם, באחרת רועה. [צריך להוסיף] דכי גמרינן הלכה למשה מסיני דלמיתה אזלא היכא דנמצאת לאחר כפרה דהויא לה דחויה גמורה.
תוס' ד"ה ולד חטאת וכו', הואיל ואיתרבו כל כך. [צ"ל] הואיל ואית בה רעותא כל כך.
<h2>דף כב.</h2>
גמ', כאלו היא עומדת בבית הקברות. גליון תימה לימא רועה בהדיא ונראה (דה"ה) [דהאי] חטאת שעברה לא הוי כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה שמתה אלא הויא כעומדת בבית הקברות והפריש אחרת ונתכפר שאינה מתה אלא רועה דלא מיקריא אבודה אלא הויא כמפריש שתי חטאות לאחריות דהשניה תרעה כך עברה שנתה תרעה. וזה לשון התוס' כאלו היא עומדת כו' תימה למה האריך בלשונו לימא ירעה בהדיא ותירץ ר"י דבא לך להשמיענו דאין זה דחוי ועוד דלא הוי כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה דהכא לא אבדה מיקריא אלא הוי כמפריש ב' חטאות לאחריות שהשניה תרעה מדהמתין לה עד שעברה שנתה א"כ לעולם לא היה בדעתו שיקריבנה והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות עכ"ל תוס'.
רש"י ד"ה כי קתני מתה אאבדה ונמצאת בעלת מום וכו', בהדי הנך דמתות. גליון ה"ה דהמ"ל עברה שנתה למאי תני לה כדפריך בסמוך.
תוס' ד"ה ישמור מבעי ליה וכו', וחזיא להקרבה. ואפילו לרבי דאמר אף בנמצאת קודם כפרה מתה היינו כשנתכפר אחר מכאן אבל עד שלא נתכפר מתכפר ודאי באיזה שירצה.
גמ', ועוד שעיברה שנתה למאי הלכתא קתני לה כיון דלא קיימי על שום דינים שבמשנה שהרי אם כפרו אינה מתה ועושה תמורה ומועלין בה.
גמ', למאי הלכתא קתני ל"א ותוב כי קתני תמות על אבודה ונמצאת בעלת מום דההיא תמות אי הכי [מה דתני] ביני הני שעיברה שנתה למה לי למתנייה אלא אמר רבא כו'. אלא אמר רבא הכי קתני. גליון לא שייך למימר חסורי מחסרא לפי דאבדה בי מצעי קאי הכא והכא אבל ונמצא בעל מום לא מצי למימר דקאי אתרוייהו דאי במום קבוע מאי תרעה ואי במום עובר ישמור מבעי ליה.
גמ', דאי תנא אבדה גבי שעיברה שנתה. גליון יש ספרים דגרסי אי תנא עברה שנתה התם מהניא אבודה משום דחזי להקרבה בשאר קרבנות ומהניא אבודה למות דלא דמי לאבודת לילה דלא שמה אבודה משום דהתם האבודה לא מהניא מידי דבלאו הכי אין קריבה בלילה דאין שום קרבן בלילה קרב אבל עברה [שנתה] ראוי בשאר קרבנות ואי תנא בעל מום התם מהניא אבודה למות ולא דמי לאבודת לילה משום דאי לאו מומא חזיא למלתא מיד אבל עברה [שנתה] דלא חזיא למילתיה אימא לא קמ"ל ולפי הך גירסא משמע כפי' דפי' במתני' דריבוי ריעותא מביאה לרעייה.
גמ', ואי תנא בעל מום כו' משום דלא חזיא להקרבה. הלכך הוי דחוי גדול והוי ריעותא גדולה ומתה אף לפני כפרה אבל עיברה כו' ולפר"י להיפך דאי תנא בעל מום התם הוא דמהני אבודה משום דחזיא למלתיה אם לא היתה בעלת מום ואין מום פסול אלא חיסרון לאפוקי עיברה שנתה שהוא פסול הגוף והשתא ניחא דנקט פסול בעלת מום ואבודה בין לרבי בין לרבנן לרבי לומר אע"ג דנמצאת בעלת מום היא מתה כשאר אבודה ולרבנן דוקא לאחר כפרה אבל לפני כפרה פשיטא דאינה מתה דכיון דאף אותה שאין בה דחוי כלל אינה מתה כ"ש זאת שיש בה דחוי. תוס'.
תוס' ד"ה אמר לך רבא וכו', דשאר קרבנות. הלכך בעינן אבודה בהדי עיברה שנתה ומיהו רש"י לא רצה לפרש כך דאם כן הוי ליה למימר בהדיא ה"נ עיברה שנתה לחוד ונ"ל דלפי פרש"י יש ליישב דלכך נקט דחויין לחוד ואבודין לחוד דיש לחלק בין הדחויין דדיחוי דעיברה שנתה לא אלים משום דחזי להקרבה בשאר קרבנות ולא אלים כמו פסול דמת שעיר המשתלח דאי הוי משני הכי הוי פריך ליה מאבדה ונמצאת בעל מום ולהכי נקט אבודין לחוד דקאי אתרוייהו אעברה שנתה ואאבדה ונמצאת בעל מום דבתרוייהו בעינן שיהא פסול אחר עם האבודה אלא בנמצאת קודם שכפרו הבעלים כך היינו יכולים ליישב פרש"י אע"פ שהוא לא פי' כך נ"ל ברוך.
גמ', לא תני להו גבי הדדי רישא, [צ"ל] לא תני להו כולהו גבי הדדי אלא פליג להו רישא. למה לי למיתנייה גבי מעילה וכו' תנא נמי תמורה, גירסת ס"י ומאי טעמא תני לה בתמורה והדר תני לה במעילה משום דקאי בתמורה קא תנא תמורה ואיידי דתני תמורה תני נמי מעילה וכי קאים במעילה קתני [מעילה] ואיידי דתני מעילה תני נמי תמורה. תנן שעיברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא דריש לקיש כו' כי קתני רישא מתה אאבדה כו', [צ"ל] תנן ושעיברה שנתה ושאבד' ונמצאת בעלת מום אם כיפרו בעלים תמות תיובתא דר"ל כו' כי קתני תמות אאבדה כו'. ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים תמות אי הכי כו', [צ"ל] ונמצאת בעלת מום אי הכי כו', והשאר נמחק. הכי קאמר (תנא) שאבדה, [צ"ל] הכי קאמר או שאבדה. ותימכר וצריך למיתני אם אבדה גבי בעלת מום וגבי עברה שנתה דאי תנא, [צ"ל] ותמכר וצריך למיתני אבדה גבי עיברה שנתה וצריך למיתני אבדה גבי בע"מ דאי תנא, ותיבת אם נמחק. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא כו' לדמי חזיא, ל"א ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא כו' אלמא כיון דלא חזיא להקרבה לא מהני בה אבודה שעברה שנתה ואבדה נמי כיון דלא חזיא להקרבה לא תהני בה אבודה קסבר לא דמיא אבודה דלילה לא חזיא לא לקדושת הגוף ולא לקדושת דמים אבל שעברה שנתה נהי דלקדושת הגוף לא חזיא לדמים מיהא חזיא אמטו להכי פסלה בה אבודה תנן. וא"ר יוחנן כו' דחויין לחוד ואבודין לחוד מ"ט, ל"א ואמר ר' יוחנן כו' אלמא אע"ג דאידחיא לה ולא חזיא להקרבה גבי יחיד למיתה אזלא שעברה שנתה גליון פירוש אפילו לפני כפרה נמי אע"ג דלא חזיא להקרבה כיון דאבדה תמות קסבר דחויה לחוד ואבודה לחוד מאי טעמא כו'.
רש"י ד"ה ולא מועלין, דאם. [צ"ל] ולא מועלין, מדאורייתא דאם. ד"ה תרעה עד שתסתאב כו', ויביא בדמיה אחרת. [צריך להוסיף] דכיון דלא כפרו בה הבעלים לא דחיא לה לגמרי. ד"ה ועושה תמורה, הואיל ודמים מתירין ליקרב. [צ"ל] הואיל ודמיה עתידין ליקרב. ד"ה מאי טעמא לא תני להו וכו', אלא פליגי לה כלומר, [צ"ל] אלא פליג להו כלומר. שם, בין ג' קמאי וב' בתראי. [צ"ל] בין ג' קמאי לב' בתראי. ד"ה ועוד עברה שנתה למאי קתני לה וכו', שום דינא. הס"ד, ומה"ד אלא אמר רבא. ודאי מתני' דקתני דמתה אעברה שנתה קאי ולא קשיא לר"ל דהכי קתני הס"ד, ומה"ד עברה. ד"ה עברה שנתה ואבדה, ונמצאת תמימה וכיפרו. [צ"ל] עברה שנתה ואבדה, דאיכא תרתי לריעותא ונמצאת תמימה ולא רצו הבעלים להתכפר בה וכיפרו. שם, הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה. [צ"ל] הבעלים באחרת שלא רצו להתכפר בהא דנמצאת מתה ואתרוייהו קאי תרעה. שם, ונמצאת תמימה וכי. [צ"ל] ונמצאת תמימה ואידך דנמצאת בעלת מום תימכר מיד וכי. ד"ה משום דלא חזיא למילתה. שם כתיב משום דלא חזיא להקרבה, ס"א דאין בה שום מום ולא חזיא למילתה אפי'. ד"ה ומי אמר רבא הכי וכו', קודם לאיבוד מהני. [צ"ל] קודם האיבוד מהני. ד"ה והאמר רבא אבודת לילה לאו שמה אבודה וכו', לאו שמה אבודה ולר' דאמר. [צ"ל] לאו שמה אבודה ואפילו לרבי דאמר. שם, לא תיהני ביה אבודה, [צ"ל] לא תיהני בה אבודה. ד"ה אמר לך וכו', ודאי איכא דיחוי, [צ"ל] ודאי היכא דאיכא דיחוי.
תוס' ד"ה ישמור מבעי ליה וכו', היינו תרעה דקתני לכן. [צ"ל] היינו תרעה דקתני דתרעה עד שתסתאב משמע בין ע"י אותו מום או ע"י מום אחר לכן. ד"ה אמר לך רבא וכו', ולרשב"ל ודאי תקשה דכי תריצנא. [צ"ל] ולרשב"ל ודאי קשה וכי תריצנא. שם, ואי משום אבדה ונמצאת. [צ"ל] ואי משום אבודה. ונמצאת.
<h2>דף כב:</h2>
גמ', ואפילו אחת באחת. גליון של חטאת שהפריש שתי חטאות על שתי עבירות כגון חלב ונותר ואינו יודע איזה מהן הופרשה על חלב ואינו יכול לשנותה מאותו חטא שהופרשה עליו דגרסי' בכריתות פ' המביא אשם תלוי לא יביאנו מחטא על חטא שנאמר קרבנו על חטאתו שיהא קרבנו לשם חטאתו ואע"ג דחזי להנך חטאות אבודין חשיב להו ולמיתה אזלי אע"פ שהקריב כהן לאחר שהקריב אחרים תחתיהם וללשון ששמעתי קשה לי אחת של חטאת באחת של חולין היינו נמי אפילו אחת בעדרו. גליון אחת באחת פי' בקונטרס חטאת בחולין ולא נהירא דבפ' התערובות אמרינן ימכר לצרכי אותו המין וכל אחד יקרב לשם מי שהוא (ופריך) [אלא פירש] יש לו שתי בהמות בעדרו ואינו יודע אם (הקדים) [הקדיש] אחד מהן א"נ נתערבו ברובע ובנרבע ובמוקצה וטריפה כו', ור' יוחנן. גליון בקצת ספרים כתוב ור' יוחנן אמר אפילו אחורי הדלת וגירסא זו לא שייך אלא ללשון ראשון של רש"י אבל ללשון האחרון היינו בעיין.
רש"י ד"ה אליבא דמאן דאמר וכו', והזבח גופיה פסול. גליון וקשה דלמה יפסל הזבח כיון דמצי למעבד המתנות מכוס השני ונראה לר"י דאין הבעיא כלל מפסול זבח אלא לענין דם שבכוס מבעיא ליה היכא דנאבד ונמצאת אי אמרינן ישפך לאמה או ליסוד דלמ"ד עושה חבירו דיחוי כ"ש הכא דנדחה וישפך לאמה.
גמ', רועה ואלא אליבא דרבי עד כאן, [צ"ל] רועה אלא אליבא דרבי ועד כאן. א"ר אושעיא אפילו אחת בעדרו ואפילו אחת באחת, ס"א א"ר אושעיא כגון שנתחלפה לו אחת בתוך עדרו ואפילו אחת באחת. תיקו. ל"א איבעיא להו היכי קאמר אחורי הדלת הוא דהויא אבודה משום דלא קא חזי לה אבל נתחלפה בעדר דקא חזי לה לא הוי אבודה דאמרי' דלמא מדכר סימנא ופליג או דלמא ה"ק אחורי הדלת הויא אבודה אע"ג דאי מהדר אפיה חזי לה אפ"ה הויא אבודה וכל שכן אבודה בעדר דלא קא ידע דהויא אבודה ולא פליגי תיבעי אמר רב פפא כו'. גמ', א"ר פפא גמרינן אבודה ממנו ולא מרועה לא הויא אבודה, [צ"ל] אמר ר"פ פשיטא לי אבודה ממנו ולא אבודה מרועה לא הויא אבודה. בעי רב פפא אבודה בכוס, [צ"ל] בעי רב פפא אבודה ונמצאת בכוס. קודם שיקבל דמה, [צ"ל] קודם שנתקבל דמה. או דלמא כמה דלא כו' ורעיא ואיכא דאמרי לעולם, [צ"ל] או דלמא כל כמה דלא כו' ורעיא דלא אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואיבעית אימא לעולם. שיריים ה"מ, [צ"ל] שיריים מי אמרינן ה"מ. אבל הכא הא ליכא או דלמא לא שנא, [צ"ל] אבל הכא הא אבד או דלמא לא שנא. ל"א ומאי קסבר אי קסבר כוס עושה חבירו דיחוי אף על גב דאיתיה ההוא כוס לא זריק מינ' [אלא] לאמה משתפך אלא קסבר כוס עושה חבירו שיריים ה"מ כי איתינון לתרוייהו אבל אבד אחד מהן מהניא ביה אבידה או דלמא לא שנא. תיקו, [צ"ל] תיבעי, תיבת תיקו נמחק. מתני', ואבדה (והפריש) אחרת תחתיה כו' ואבדו (והפריש) חטאת, [צ"ל] ואבדה והקריב אחרת תחתיה כו' ואבדו והקריב חטאת. המעות יוליכם לים המלח כו' והפריש מעות אחרות תחתיהן ולא הספיק ליקח חטאת מהן עד שנמצאות הראשונות, [צ"ל] המעות ילכו לים המלח כו' והפריש מעות אחרים תחתיהן ולא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאת מעות הראשונות. ליקח מהן חטאת, [צ"ל] ליקח בהן חטאת. הראשונה היו שתיהן תמימות, [צ"ל] הראשונה והרי שתיהן תמימות. עד שלא נשחטה תמות, [צ"ל] עד שלא נשחטה הראשונה תמות. גמ', תחתיהם יביא כו' טעמא מאלו, [צ"ל] תחתיהם ולא הספיק ליקח בהן חטאת יביא כו' טעמא דהביא מאלו. השני יוליכו לים המלח, [צ"ל] השני ילכו לים המלח.
רש"י ד"ה עיקר אבודה, תחילת. [צ"ל] עיקר אבידתה. תחלת. ד"ה אבודה בכוס. [צ"ל] אבודה ונמצאת בכוס. ד"ה האמר אבודה בשעת הפרשה וכו', כבר ואיכא. [צ"ל] כבר דאיכא, אות ו' נמחק. ד"ה אליבא דמאן דאמר וכו', הוציאו לו בכוס אחד. [צ"ל] הוציאו לו דכוס אחד, אות ב' נמחק. שם, ונתן מן האחת ארבע. [צ"ל] ונתן מן האחד ארבע, אות ת' נמחק. שם, והן נשפכין לאמה (דהא איתכשר בארבע מתנות אבל הכא דאבד האחד) לא תיבעי. [צ"ל] והן נשפכין לאמה לא תבעי כו', והשאר נמחק. ד"ה מאלו ומאלו וכו', שכפרו בעלים והוי כשאר, [צ"ל] שכפרו בעלים והשאר הוי כשאר. ד"ה תימכר ויביא מאלו ומאלו כו', אליבא דרבי. [צריך להוסיף] דאמר אבודה בשעת הפרשה כגון הנך מעות דנמצאו קודם כפרה ואזלי לים המלח אי לא מצי מייתי מאלו ומאלו. הס"ד, ומה"ד ואין. ד"ה אבודה בשעת הפרשה וכו', מאלו ומאלו. ד"ה אבודה כו' נמחק מכאן ושייך למעלה.
תוס' ד"ה אפי' וכו', לית ליה דרבי אבא. [צריך להוסיף] ופליגי רבי ורבנן בכל ענין.
<h2>דף כג.</h2>
גמ', אלא לר' אבא כו'. ולא רצה לתרץ דנידוק הכי הא אם משך אחד מהם כלומר אותה שאינה אבודה השניה ילכו לים המלח דמאלו ומאלו משמע לא שנא אבודה ולא שנא שאינה אבודה ילכו השניה לים המלח ומיהו לקמן בסוף הסוגיא משני הכי מילתא דפסיקא נקט. לשון התוס'.
גמ' ורבנן סברי לאו כאבוד דמי. גליון ומתניתין הכי פירושא אחד מהן תיקרב והשניה אפילו אינה אבודה תמות דמפריש לאבוד כאבוד דמי ואפי' בחדא ריעותא וחכמים אומרים כו' אלא בנמצאת לאחר כפרה אבל קודם רועה ההיא שלא אבודה וכן כל מתניתין מפרש כדפרשינן לפי' רב הונא. הר"י ז"ל.
תוס' ד"ה אוכלין וכו', לרש"י. [צ"ל] לשון רש"י. גליון אי נמי הא דאין מכניסין חולין הנ"מ ראוי למזבח שאין ראוי מכניסין דהא נכנסין בבגדי חולין בעזרה.
גמ', ורבנן סברי לאו כאיבוד דמי. גליון פי' בקונטרס והכי משמע כו' עד וההיא ודאי מתה כו' וצריך לומר (דגבי) דהכי נמי [גבי] רישא ונמצא בעל מום אם כפרה בעלים הוא הדין בנמצא תמימה דהא איכפר באין אבודה לר' אבא ולרב הונא כיון שלא נמלך אלא מלתא דפסיקא נקט דבבעל מום מתכפר לעולם בשאינה אבודה דבתמימה לא פסיקא דזימנין דאיכא בחדא מינייהו רעייה דנתכפר באבודה לר' אבא ולרב הונא בבא לימלך. הר"י ז"ל גליון.
תוס' ד"ה וטעמא דציבור וכו', תימה. ס"א והקשה הר"ר אלחנן דל מהכא רב הונא ור' אבא תיקשי לך מתני' דאמרי רבנן דאמרי דאין חטאת מתה כו' אבל לפני כפרה לא והכא הרי ידוע שהשני ילך לאיבוד מקודם כפרה ואפ"ה אמרינן דיחיד מתה ואר"י דאי לאו רב הונא ור' אבא מצינו לפרש מתני' הכי אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר כפרה הא לפני כפרה ירעו שתיהן ויביאו בדמיהן אחרת ואם נתכפר באחת ודאי השניה תמות ולא נחית אלא לפרושי שום חטאת שלא נוכל למצוא לה תקנה אלא שנמצאת לאחר כפרה ורבי פליג ואמר דנמצאת (לאחר) [לפני] כפרה תמות מיד דלא עשו תקנה והשתא קצת קשה אמאי לא עשו הכא תקנה והכא לא שייך תירוצא דלעיל.
גמ', סתם לן כרבי ומאי כו' והרי שתיהן עומדות אחת כו', [צ"ל] סתם לן כרבי אין רישא רבנן וסיפא רבי ומאי כו' והרי שתיהן עומדות תמימות אחת כו'. ואמרינן לך התכפר, [צ"ל] ואמרינן ליה התכפר. שאין חטאת ציבור מתה, [צ"ל] שאין חטאת הצבור מתה.
רש"י ד"ה הכל מודים וכו', שאם משך אחת מהן והקריבה. [צ"ל] שאם משך אחת מהן מעצמו ולא נמלך בב"ד והקריבה. שם, לך התכפר באבודה, [צ"ל] לך התכפר בשאינה אבודה והאבודה מתה אליבא דרבי ורבנן סברי אמרינן ליה לך התכפר באבודה. שם, מאלו ומאלו והך תקנתא, [צ"ל] מאלו ומאלו דהך תקנתא. ד"ה הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן וכו', בהדיא הכי קאמר דקא"ל דבר. [צ"ל] בהדיא קמ"ל דבר, תיבות הכי קאמר דקא"ל נמחק. שם, ואפי' שאינן אבודין (חולין) דפיישין. [צ"ל] ואפי' שאינן אבודין הלין דפיישין. שם מאי הקריב לשחיטה. [צ"ל] מאי הקריב הקריב לשחיטה. שם, לאשמועינן מדעתו. [צ"ל] לאשמועינן דאם משך מדעתו. ד"ה ורבנן סברי כו', גוונא דבא לימלך. [צ"ל] גוונא בבא לימלך. ד"ה השני ירעה וכו', יום הכפורים והכי פרישית. [צ"ל] יום הכפורים והא פרישית.
תוס' ד"ה (הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה) רישא רבי וסיפא רבנן וכו', אלא שנמצאת אחר שכפרו. דלדידיה אפילו נמצאת קודם כפרה משכחת לה כגון כשכיפר בשאינה אבודה. ד"ה דרבי סבר וכו', הרמ"ר וכי. [צ"ל] הרמ"ר מאי טעמא וכי. שם, התכפר בטובה וכחושה תמות. [צ"ל] התכפר בטובה דכתיב ומבחר נדריך וכחושה תמות ורבנן סברי כי נמי בשאינה אבודה מצוה מן המובחר מ"מ טוב לנו לתקן שלא יבאו קדשים לידי מיתה, הס"ד.
<h2>דף כג:</h2>
רש"י ד"ה הא מחד מינייהו ילך השני לים המלח כו'. גליון ונראה בעיני פירושא דהאי מלתא הכי איכא הא מחד מינייהו השני ילך לים המלח ואוקמי כרבי ולא כרבנן ואי איתא דטעמא דרבנן בהכי תלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אפילו תימא רבנן דאיכא למימר לדידהו נמי הא חד מינייהו השני יוליכו לים המלח לרב הונא כשמשך ולר' אבא כשנתכפר במעות שלא היו אבודים מעולם ומדפסיק לעיל דלאו רבנן היא איכא למשמע מינה דלרבנן לא שני להו במתכפר בשאינה אבודה לא שנא משך ולא שנא לא משך ולא שנא באבודה גי' ברש"י כת"י.
גמ', ותני עלה ששה לנדבה, בפ"ג [בפרק בתרא] דמנחות מפרש ששה לנדבה כנגד ששה בתי אבות של כהנים המשמשים בששה ימי השבוע כדי שיהא שלום ביניהם שאם היו כלם נוטלים משופר אחד פעמים יארע שלא יבאו הרבה נדרים ונדבות לפרוס המזבח ויטלו הרבה ממעות הנדבה לעולת קייץ ויהיו העורות שלהם ויריבו עמהם בני משמר אחר שלא יטלו כמותם מנדבת צבור אבל עתה שחולקין הנדבות לששה שופרות ואין לאחד בחבירו כלום ואין להם תרעומות זה על זה וזעירא מפרש כנגד פר ועגל וכבש ואיל וגדי ושעיר ואליבא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא והשתא קשה לזעירא מה שייך זה למותרות דהכא דמה לי לחלק המותרות לקנות פר ועגל יקנה פרים מן הכל או אילים מן הכל אם ירצה וי"ל דמצוה הוא לקנות ממותר פר פר וממותר איל איל אבל קשה דבשבועות [י"ב ע"ב] בעי למימר דמקיצין בעולת העוף אלמא לא בעינן דוקא אותו המין שבא המותר ממנו ושמא מצוה מן המובחר לקנות מאותו מין דוקא אבל אם רוצה יקנה ממין אחר. תוס' אחרות.
גמ', טעמא דקריבה הא לא הקריבה תרעה כו', [צ"ל] טעמא דהקריב ואח"כ נמצאת הראשונה תמות הא נמצאת מעיקרא תרעה כו'. מילתא דפסיקא ליה, ס"א מילתא דפשיטא ליה. לא קתני. ל"א הא נמצאת מעיקרא רועה הניחא אי הקריב אבודה דשאין אבודה רועה אלא אי הקריב שאינה אבודה ונשתיירה האבודה אמאי רועה קסבר כי קתני דהקריב אבודה רועה אי הכי מאי איריא דתני הקריב ואח"כ נמצאת ומתה ניתני נמצאת מעיקרא ההיא דלא פסיקא ליה לא תני הקריב ואח"כ נמצאת דפסיקא ליה תני. נמצאו המעות יביא, [צ"ל] נמצאו המעות הראשונו' יביא. הא מאחד יוליכם לים המלח, [צ"ל] הא הביא מאחד מהן יוליכם לים המלח. קתני. ל"א הניחא אם הביא מהשאין אבודין דאבודין ילכו לים המלח אלא אם הביא מאבודין שאין אבודין אמאי ילכו לים המלח קסבר ר' אבא כי קתני בהביא מה שאין אבודין דאבודין ילכו לים המלח אי הכי מאי איריא דתני יביא מאלו ומאלו והשאר יפלו לנדבה נתני הביא מעות האבודין דשאין אבודין יפלו לנדבה וכ"ש הביא מאלו ומאלו ההוא דפסיקא ליה קתני כו'. אליבא דרבנן פשיטא ליה, תיבת ליה נמחק. אילימא אליבא דרבי וכו' לאחריות מיבעיא, ל"א אילימא אליבא דרבנן השתא יש לומר אבודה בשעת הפרשה רועה שני צבורי מעות לא כ"ש אלא לרבי ע"כ לא קאמר רבי אלא אבודה בשעת הפרשה אבל שני צבורי מעות לא. היו במקדש והיה כתוב, [צ"ל] היו במקדש וכתוב, תיבת והיה נמחק. אשם הוא כולו להביא, [צ"ל] אשם הוא אשם אשם לה' להביא. ואשמות ליקח בדמיו, [צ"ל] ואשמות ילקח בדמיו.
רש"י ד"ה מאי לאו רבנן היא וכו', ולא חבירו אזלי. [צ"ל] ולא חבירו אלא הופרש לאיבוד אזלי. שם, לא משום הכי הוא. [צריך להוסיף] ואליבא דמ"ד בע"ח נידחין לא מצי פריך דהא איהו בשני שבזוג שני מתכפר ואע"ג דהפריש לאיבוד דהשני שבזוג ראשון נדחה במיתת חבירו. ד"ה וניתני נמצאת מעיקרא וכו', ואחר כך תמות. [צ"ל] ואחר כך נתכפרו תמות. ד"ה הכא נמי מילתא דפסיקא ליה כו', והאי דתנא מאלו ולא. [צ"ל] והאי דתנא מאלו ומאלו ולא. ד"ה והשני כתוב בו עתיקין וכו', היו עושין חומות העיר כו' תיבת וכו' נמחק. רש"י ד"ה קינין, מי. [צ"ל] קינין, בשלישית מי. ד"ה וזהב לכפורת, המתנדב לכלי שרת מביא ונותן בו. [צ"ל] וזהב לכפורת, המתנדב לכפורת כלים המצופין זהב לצורך בדק הבית מביא ונותן בו. שם, ל"א וכו' מביא ונותן. כפורת. [צ"ל] ל"א וכו' מביא ונותן בו כפורת. שם, וגו' ומש"ה נראה לי. [צ"ל] וגו' ולשון שני נראה לי, תיבות ומש"ה נמחק. ד"ה בחד סידרא וכו', הפריש שתי ציבורי. תיבות שתי צבורי נמחק.
תוס' ד"ה וששה לנדבה וכו', דאיכא בפ"ק. [צ"ל] דאיכא מ"ד בפ"ק.
<h2>דף כד.</h2>
גמ', ואידך הוי ליה לאחריות, ומר' יוחנן דאמר מתכפר בשני שבזוג שני וראשון ימות לא מצי מייתי דראשון נראה בשעת הפרשה ושוב נדחה הלכך הוי דיחוי יותר ממפריש שתי חטאות דבתחלת הפרשתו הי' יודע שאחד מהן ידחה. תוס' אחרות. ואידך הוי ליה לאחריות. גליון ואע"ג דלעיל פריך מינה לר' אבא ומדמי לה למפריש לאיבוד והכא מדמי למפריש לאחריות מצינו למימר שהמקשה סבר דכיון דכשהפריש ידע שלא יתכפר בראשון הוה ליה כמפריש לאחריות. הר"י ז"ל.
גמ', ב"ש היא. גליון וכ"ת וכי סתם לן תנא כב"ש מצינו למימר דה"ק בכור אסור להרגיל כמו ב"ש אומרים דאסור כו'.
גמ', ר' אליעזר בר"ש אומר. תימה דתיקשי ליה ר' אלעזר אר"א ורבנן ארבנן דבמתני' קתני ראב"ש אומר אם קרבה כו' משמע אבל אם כבר נשחטה עד שלא קרבה תמימה לא תיאסר והכא קאמר אפילו בשר בקדירה וכן במתני' משמע דלרבנן אין תורת מיתה על הבעלת מום כלל והכא אית להו לרבנן תורת מיתה ואר"י דלא דמי מתני' לברייתא דבמתני' ודאי השניה לא נתקדשה אלא מפני שנכנסה בעלת המום עליה ונכנסה שניה תחתיה דראשונה לגמרי והראשונה נעשית חולין ואין לה תורת חטאת שנתכפרו אבל הכא מיירי שהפריש שתי בהמות לאחריות ומתחלה נראו שתיהן להקרבה הלכך יש על הבעל מום דין חטאת הואיל והוקדש מכח פה האדם ושוב לא נתחללה הלכך בזה הענין אזלינן לחומרא וכל אחד מחמיר מעט יותר מבמשנה. תוס' אחרות.
רש"י ד"ה יוצא לבית השריפה וכו', וחטאת שכיפרו הבעלים מקרייא. גליון ודאי קשיא היכי אמר ראב"ש אפילו בשר בעל מום בקדירה של לוקח ונזרק דמה של תמימה יוצא הבשר של בעלת מום שבבית של לוקח לשריפה והא קתני במתני' ראב"ש אומר אם קרבה שניה כו' אבל לשחוט בעלת מום קודם הקרבת שניה אינה יוצאה לבית השריפה ולא הויא חטאת שכפרו בעליה וקשיא דר"א אר"א וצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"א ולא נהירא לי עכ"ל כך מצאתי ברש"י כת"י גליון.
גמ', אמר ר' הושעיא. (מנחות דף פ' ע"א). לאחריות מיבעיא. ל"א י"ל אבודה בשעת הפרשה רועה שתי חטאות לאחריות לא כ"ש. אליבא דר"ש האמר ר"ש, [צ"ל] אליבא דר"ש והא אמר ר"ש. אבל אחריות לא, [צ"ל] אבל באחריות לא. ל"א עד כאן לא קאמר רבי אלא שנמצא בשעת הפרשה דמתה אבל שתי חטאות לאחריות לא. מוכרה ומביא אחרת תחתיה ר"א בר"ש כו' שכבר כיפרו בעליה, [צ"ל] מוכרה ויביא בדמיה אחרת ר"א בר"ש כו' שכבר כיפרו הבעלים. חמש חטאות מתות. ל"א והא הכא דליכא למימר מצוה בראשון דראשונה בעלת מום היא וקתני תמות אלמא קדושת דמים נדחית מאי לאו אפילו רבי סבר לה כי הא. לא ר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה תנן. בס"א הוא מהופך וזה התנן הוא קודם תנן דלעיל וכן גירסת הראב"ק ז"ל. שאין חטאת צבור מתה, [צ"ל] שאין חטאת הצבור מתה. הוי ליה לאחריות, [צ"ל] הוי ליה כמפריש לאחריות. בס"י כתוב ל"א והויא ליה כשתי חטאות לאחריות. רב לטעמיה דאמר מצוה בראשון תני רב שימי בר זירי קמיה, [צ"ל] רב סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון והויא ליה כמפריש לאיבוד וכל המפריש לאיבוד כאיבוד דמי תני רב שיזבי בר זעירא קמיה. לרבי רועה קל וחומר, [צ"ל] לרבי רועה א"ל קו"ח. ת"ר אין מרגילין ביום טוב. עי' תוס' מנחות ד"ה מפריש (דף ס"ג ע"ב). בפסולי [מוקדשין] דאלימי כו' אבל בבכור לא, [צ"ל] בפסולי המוקדשין דאלימי כו' אבל בכור דלא אלים למתפס פדיונו לא. כיון דשרית ליה טפי וזבין, [צריך להוסיף] ה"נ אי שרית ליה להרגיל טפי ופריק.
רש"י ד"ה כרבי סבירא ליה וכו', נמי יכפרו הבעלים באחרת והיא מתה לשון זה פשוט. כרבי סבירא ליה. [צ"ל] נמי כפרו הבעלים באחרת היא מתה. הס"ד, ומה"ד לשון זה פשוט ל"א כרבי ס"ל והד"א. ד"ה כרבי סבירא ליה דמחמיר וכו', הפריש אותה (הכי) ואפ"ה. [צ"ל] הפריש את זו ואפילו הכי. ד"ה רב סבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון וכו', לאיבוד תחלת הפרשתו של שני לא היתה לשם הקדש אלא (לשם) כדי שיאבד. [צ"ל] לאיבוד דתחילת הפרשתו של שני לא היתה לשם הקרבה אלא לשם כך שיאבד. שם, בעי מתכפר בהאי דשייך ליכא. [צ"ל] בעי הוה מתכפר בהאי דשייר ליכא. ד"ה אין מרגילין בבכור וכו', שלם כשמפשיטו בסכין. [צ"ל] שלם כשמתחיל להפשיט חותכו בסכין, תיבת כשמפשיטו נמחק. ד"ה בעלת מום תפדה, קודם הפרשת השניה. [צ"ל] בעלת מום תפדה, קודם הקרבת השניה. ד"ה אידי ואידי כבית שמאי וכו', וסיפא כרבי. [צ"ל] וסיפא כראב"ש. ד"ה בכור אין לו פדיון. דכתיב, [צ"ל] בכור אין לו פדיון אלא הוא בקדושתו להקריב דמו וחלבו ואימורין כדין בכור דכתיב.
<h2>דף כד:</h2>
תוס' ד"ה קסבר רשב"ג וכו', שהרי בבהמת הקדש מוקמינן. גליון מרישא דאם נקבה שמעינן דבהוייתן הן קדושים כדפי' בקונט' והא קמ"ל דכולה מתני' רשב"ג היא. לשון ר"י.
תוס' ד"ה אמר רב יהודה וכו', שמא ימכור אחר יציאת רובו. ועוד אמר ר"י דודאי במכירה שאין הבכור חסר כלום והרי הוא שלם לפנינו כשיצא רובו שייך לומר שלמפרע יבטל ההקדש במכירה אבל כשהוא חסר או בעל מום על מה תחול ההקדש הרי אינו ראוי ליקדש ולא יוכל ההקדש לבטל המום כמו המכירה שאין המעשה ניכר בגופו וקרוב [לזה] פה לשם דפריך אמאי לא פריך ממתני' דבהמה המקשה מבכרת המקשה לילד מחתכין את הולד כו' ואמאי לא אמר כשיצא רובו נמצא הטיל מום בבכור ותירץ כיון דליתא שלם קמן על מה תחול ההקדש ולא דמי למכר.
יתיר מדאתי כו' ועבודה דלא ניתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה ל"א הא קמ"ל חסירא עדיפא דלא ניתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה. (הא [קמ"ל] חסירא עדיפא) פ"ה טוב לנו לחסרו אחד מאבריו ולעשותו בע"מ שיכול הכהן לשחטו מיד ולא יצטרך להשהותו ויפה פירש דודאי אין התקנה אלא שיכול לשחטו וכ"ז שלא שחטו ודאי אסור בגיזה ועבודה ואע"ג שקדם מום קבוע להקדישן כדאמר בבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן מותר בגיזה ועבודה ע"י פדיון חוץ מן הבכור והמעשר. תוס'
מתני', שהיתה מעוברת, עיין תוספות בכורות (דף ט"ו ע"ב). ילדה שני זכרים, עיין תוס' לעיל (דף י' ע"ב). גמ', תנן אומר אדם מה שבמעיה של זו עולה, [צ"ל] תנן כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת לילד אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה, תיבת אדם נמחק. לא [ואת] אמרת. נ"א לא וכ"ש מטיל מום בקדשים דקא משוי ליה חולין והא אמרת. לבהמה דהקדש. ל"א אימא דהך נקבה מבכרת דחולין אי הכי חולין בעלמא היא הכא במאי עסקינן במבכרת דקדשים. דאקדיש עולה ליהדר עולה, [צ"ל] דאקדיש עולה להוי עולה, תיבת ליהדר נמחק. לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעא מהי זכר מינייהו אמר להוי עולה ל"א הך מבכרת מאי היא מבכרת דהקדש זכר קדמאה ניהוי עולה זכר בתראה ניקום בקדושתה דאימיה אלא במבכרת דחולין וקדמאה נהוי עולה זכר בתראה חולין בעלמא הוא דלא ידעינן הי נפיק ברישא.
רש"י ד"ה מערימין. להפקיעו מכהן ולהפרישו לחובתו. [צ"ל] מערימין על הבכור להפקיעו מכהן ולהקריבו לחובתו. ד"ה ילדה זכר יקרב עולה וכו', אלא ברחם וכיון דמעיקרא כו' תו לא חיילא קדושת בכורה. [צ"ל] אלא מרחם וכיון דמעיקרא כו' תו לא חיילא עליה קדושת בכורה למ"ד בפ"ק קדושה חלה על העובר. ד"ה ילדה שני זכרים וכו', והב' ימכר לצרכי עולה. [צריך להוסיף] דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח. הס"ד, ומה"ד אחת מהן תקרב שלמים דאינו קדיש אלא חדא. הס"ד, ומה"ד אין קדושה חלה עליהן כיון דאין ראוין למזבח. הס"ד. ד"ה עולה אין וכו', דמפיק ליה מקדושתיה לגמרי. [צריך להוסיף] בזמן שבית המקדש קיים דממנו מקריב חלבו ודמו. הס"ד, ומה"ד כי קאמינא אנא דמותר להטיל בו מום ואין בו משום לא יהיה לא יֵהַיֶה בזמן הזה הס"ד. ד"ה הא עדיפא וכו', לשהותו אלא. [צ"ל] לשהותו עד שהומם אלא. ד"ה הך סיפא דילדה שני זכרים אתאן לבהמת חולין וכו', ומציעתא בהקדש. [צ"ל] ומציעתא בדהקדש, הס"ד.
תוס' ד"ה קסבר רשב"ג וכו', משעה שנמצאו ועדיין לא. [צ"ל] משעה שנולד[ו] דעדיין לא. שם, בקדושת האם וקאמר דאין. [צ"ל] בקדושת האם ואמאי קאמר דאין. שם, מומין דטומטום. [צ"ל] מומין על מתניתין דטומטום. שם, אינו בכור ונגזז ונעבד. [צ"ל] אינו בכור אלא נגזז ונעבד. שם, אין קדושה חלה על טומטום. [צ"ל] אין קדושת הגוף חלה על טומטום, אות ה' נמחק. שם, אלמא משמע דשפיר הן לבא. [צ"ל] אלמא משמע דשפיר הן ראוין לבא. ד"ה הא עדיפא יתירא וכו', למכור קצת מן האם כדי. [צ"ל] למכור קצת מן האם לעובד כוכבים כדי.
<h2>דף כה.</h2>
גמ', ממעי אמן הן קדושין. גליון לכאורה נראה דפלוגתא דעובר ירך אמו איירי במקדיש בהמה מעוברת ובסברא הוא דפליגי ופלוגתא דבמעי אמן הן קדושין איירי בהקדישה ואח"כ נתעברה ונפיק מקרא דאך חלק דהכא או מהאשה וילדיה דאמר בסמוך ומאן דאמר בהויתן מפיק מקרא דרק קדשיך אשר יהיו לך וגו'. ר"י ז"ל.
גמ', קסבר רשב"ג ולדות קדשים, [צ"ל] קסבר רשב"ג ולדי קדשים, אות ו' ת' נמחק. קדושים והאי תנא סבר ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושים דת"ר כו', ס"א קדושים לאפוקי מהאי תנא דת"ר כו'. אילו (לא) נאמר, תיבת לא נמחק. ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים ת"ל בבהמה כו', גס"י ועדיין אני אומר בכור אדם מקדיש הקדשות אבל פשוט לא יקדיש הקדשות ת"ל בבהמה כו', כן גירסת כל הס"י. ת"ל אך חלק אלמא, [צ"ל] ת"ל אך בכור אך חלק דכל חד וחד קאים בקדושתיה דאימיה אלמא. עם יציאת רובו עולה, [צ"ל] עם יציאת רובו יהא עולה. דקא נפיק במילתיה, [צ"ל] דקא נפיק קא קאים במילתיה. מאי תיבעי לך היינו, [צ"ל] מאי תיבעי לך לאו היינו. מתני', האומר ולדה, עי' תוס' לעיל (י' ע"ב). ולד זבחי שלמים, [צ"ל] ולד שלמים, תיבת זבחי נמחק. דברי ר"מ א"ר יוסי אם, [צ"ל] דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם. גמ', משוייר עובר לאו, [צ"ל] משוייר ועובר לאו, ע' תוס' זבחים (דף קי"ד ע"א). הוא דהוה ליה כמפריש, [צ"ל] הוא והוה ליה כמפריש, אות ד' נמחק. סלקא דעתך שיירו, [צ"ל] ס"ד אם שיירו. שלמים בעי מיתנא, [צ"ל] שלמים מיתבעי ליה למיתנא. דההיא הא אמר רב לתנא, [צ"ל] דההיא דהא תני תנא קמיה דרב הרי (זו) [זה ולד] שלמים ואמר ליה רב לתנא. אם היתה עוברה זכתה, [צ"ל] אם היתה מעוברת זכתה. אינו משוייר עובר ירך, [צ"ל] אינו משויר ועובר ירך. זכתה לו והוי ליה, [צ"ל] זכתה לו דהוה ליה. ומני ר' מאיר היא כדתניא המשחרר, [צ"ל] ומני רבי היא דתניא רבי אומר המשחרר.
רש"י ד"ה בהוייתן וכו', חלה עליהן. [צריך להוסיף] כשנולדין בעלי מומין, הס"ד. ד"ה אלא ש"מ, כולה מתני'. [צ"ל] אלא ש"מ דכולה מתני'. ד"ה אילו (לא) נאמר. תיבת לא נמחק. ד"ה ת"ל אותו וכו', נמי קאמר וה"ק אך בכור אדם אשר יבוכר. [צ"ל] נמי קאי וה"ק אך בכור דהיינו בכור אדם אשר יבוכר. שם, שאר קדשים ואכתי. [צ"ל] שאר הקדשות ואכתי. שם, לא יקדיש אותו בכור. [צ"ל] לא יקדיש את בכור. ד"ה ת"ל בבהמה וכו', ולמאי דאתא לגלויי עליה דקרא דלאו בבכור אדם מישתעי. בבהמה עסקתי, בבכור בהמה דברתי כאן שלא יקדישנו שום אדם לקדושה אחרת. [צ"ל] ולמאי אתא לגלויי עליה דקרא לאו בבכור אדם מישתעי אלא בבכור בהמה מדבר ולגלויי שלא יקדישנו שום אדם לקדושה אחרת, והד"א. ד"ה אך בכור וכו', בקדושה דולדות. [צ"ל] בקדושה דהאם דולדות. שם, כתנא דמתני', [צריך להוסיף] ה"ג וכך היא שנויה בת"כ אבל עדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישנהו אחרים ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי. ד"ה אמר על הבכור וכו', האי שעתא דתיחול עליה, [צ"ל] האי שעתא תיחול עליה, אות ד' נמחק. ד"ה להוי הפקר וכו', חייל עליה קדושה. על תיבת קדושה נרשם עליו קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שם, דלא מיחייב בלקט אלא. [צ"ל] דלא מיחייב בלקט שאין חייבין בלקט אלא. ד"ה ואמר אביי וכו', ליה (לא) ודאי. [צ"ל] ליה דהא ודאי, תיבת לא נמחק. ד"ה ה"נ דברי וכו', קודמין כל כך ובכור הוא. [צ"ל] קודמין ובכור הוא, תיבות כל כך נמחק. ד"ה האומר, על ולדה של בהמה מעוברת. [צ"ל] האומר, על בהמת חולין מעוברת. הס"ד. ד"ה ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין. [צ"ל] ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימין. ד"ה אבל אם אמר היא שלמים, ברישא להאם ולכל. [צ"ל] ברישא לה ולכל, תיבת להאם נמחק. שם, שתי בהמות לשלמים וכי. [צ"ל] שתי בהמות לשלמים דאינו יכול לשנות אותם לקדושה אחרת (וכו') וכי. שם, דכי אמרינן בהווייתן ולא. [צ"ל] דכי אמרינן בהוייתן הן קדושים ולא. שם, לקבולי קדושה ורבי מאיר. [צ"ל] לקבולי קדושה שלא ע"י האם ורבי מאיר. שם, היא שלמים לא נתכוין לולדה. הואיל. [צ"ל] היא שלמים נתכוין להקדיש הולד לעולה כיון דמתחלה הקדיש האם לשלמים לא חיילא עלה קדושת עולה דתפוס לשון ראשון. הס"ד ומה"ד אם לכך נתכוין מתחלה ובשעה שהקדישה לשלמים היה בדעתו להקדישה ולד לעולה ולא נתכוין להקדיש לשלמים. הס"ד ומה"ד הואיל. ד"ה דבריו קיימין וכו', בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ומתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה. גמ'. ס"א בגמר דבריו אדם נתפס והוי עולה. ואם משאמר הרי זו שלמים. דבשעה דאקדיש לאימיה לשלמים איכוין נמי הולד לשלמים ואח"כ נמלך להקדיש הולד לעולה כו' ובגמרא מפרש דאם תוך כדי דבור נמלך ואמר ולדה עולה הרי זו עולה. גמ'. ד"ה רצה בולדה מתכפר וכו', באנפי נפשיה מכח אמו והוי. [צ"ל] באנפי נפשיה ולא מכח אמו והוי. ד"ה הרי זה ולד שלמים וכו', למיתה דאי ס"ד. [צ"ל] למיתה ואי ס"ד. שם, איבעי למיתני. [צ"ל] איבעי ליה למיתני (תיבות ולד נמחק). ד"ה בר מינה דההיא כו', זה שלמים. [צ"ל] זה ולד שלמים [תיבת ולד נמחק].
תוס' ד"ה היא שלמים וכו', על האם (ולא מיכווניה דאם אלו מכח קדושת פיו). [צ"ל] על האם ולא מכחיה דאם אלא מכח קדושת פיו. ד"ה רצה בולדה מתכפר. עי' תוס' סנהדרין (דף פ' ע"ב ד"ה עובר).
<h2>דף כה:</h2>
גמ', ותיובתא דרבי יוחנן. גליון תימה לימא רבי יוחנן אנא דאמרי כר' אלעזר [דאמר] (ורבי שמעון דאמרי) ולד עצמו יקרב פסח בפ' ואלו קדשים (דף י"ט ע"א) ומוקמינן בבהמה מעוברת ועובר לאו ירך אמו ואם שייר משוייר וצריך לומר דהתם מפריש נקבה לפסחו דלא מצי חייל על האם דאמרינן דכיון דמצי חייל אולד משוייר הוא כדי שיחול חובתו אבל הכא דמצי חייל חובתו על האם אם אין משוייר לגמרי בעלמא לא אמרי' ליה הכא. לשון הר"י ז"ל בגליון. גליון אע"ג דאמרי' בסמוך תנאי היא מ"מ איתותב מההיא דאם זכתה לו. ע"כ.
רש"י ד"ה אינו משוייר וכו', ומש"ה יצא לחירות כמוה. גליון תימה מ"מ הוי כמשחרר חצי עבדו דלא קנה רק חצי וי"ל כיון דמשחרר האם הולד כמוה.
גמ', חצי עבדו יצא לחירות גיטו וידו, [צ"ל] חצי עבדו [יצא] לחירות דגיטו וידו. ס"א חצי עבדו קנה ונעשה כמקנה לה אחד מאבריה וגיטו וידו כו', כך היא גס"י. כאחת ואי אמרת שיירו משוייר עובר לאו, [צ"ל] כאחת אלא אי אמרת שיירו משוייר ועובר לאו. נראין שהעבד, [צ"ל] נראין דברים שהעבד. רבו שלו אלא, [צ"ל] רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמי אלא. אמר רבא (אמר) קרא, [צ"ל] אמר רבא קרא אמר. ולדה לאדוניה מאי, [צ"ל] ולדה לאדוניה אין האשה לאדוניה אין ולדה לאדוניה מאי. דרבי יוסי סבר שיירו אינו משוייר ורבנן סברי משוייר, [צ"ל] דרבי יוסי הגלילי סבר אם שיירו אינו משוייר ורבנן סברי אם שיירו משוייר. דכולי עלמא שיירו משוייר והכא היינו טעמא דאמר קרא כו' לאדוניה אלא ודאי לימא, [צ"ל] דכו"ע אם שיירו משוייר והכא היינו טעמ' דר"י הגלילי דאמר קרא כו' לאדוניה לימא, תיבות אלא ודאי נמחק. תנאי דתניא השוחט כו' תני חדא כו' ותניא אידך כו', ס"א תנאי דתני חדא השוחט כו' ותניא אידך כו'. ומצא בה. עי' תוס' זבחים (דף ל"ה ע"א) ד"ה פיגל. אלא ליום אחד, [צ"ל] אלא ליום ולילה אחד. מאי לאו תנאי דת"ק סבר שיירו אינו משוייר ומר סבר שיירו משוייר, [צ"ל] מאי לאו בהא פליגי דת"ק דקא משוי לעובר כאימיה סבר אם שיירו משוייר ותנא בתרא דלא משוי לעובר כאימיה סבר שיירו אינו משוייר. ולדי קדשים בהוייתן. עי' תוס' זבחים (דף צ"ח ע"א) ד"ה אף. מתקיף. כל הספרים שונים של כת"י גורסין זה המתקיף למעלה ג"כ מיד אחר אמר ר"י הפריש חטאת מעוברת וילדה כו' מתיב ר"א עד אמר ר' טבלא כו' מתקיף לה רבא ממאי כו' אמר ליה רב המנונא כו' וא"א מתניתין כשהפריש בהמה ולבסוף נתעברה וכי קאמר ר"י שהפריש בהמה מעוברת דאם שיירו לולד משוייר וא"א אפילו תימא מתני' שהפריש בהמה מעוברת תנא דמתני' סבר ולדי קדשים במעי אמן הן קדושים ולד קאים בקדושתיה דאימיה ור"י סבר ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים הואיל וכך אם שיירו משוייר איתיביה האומר לשפחתו הרי את בת חורין ולדך עבד כו' עד משום שנאמר כו' שנאמר למאן אילימא לרבנן פשיטא הכי איתא דגט לנפשה הוא דזכיא ולולדה לא דהא שיירה ועוד אי נמי זכי ליה הא לית לה יד ועוד אדרבה קרא קשיא לה לרבנן אמר רבא שנאמר לר"י הגלילי אלמא לר"י הגלילי אם שיירו אינו משוייר אמר לך ר' יוחנן בעלמא קא סבר ר"י הגלילי אם שיירו משוייר והכא [קרא] אשכח ודרש וכו' מיתיבי האומר לשפחתו הרי את שפחה כו' תיובתא דר"י תיובתא נימא כתנאי תני חדא השוחט כו' ותניא אידך כו' לא הני תנאי בהא פליגי כו' וא"א כו' מתקיף לה כו' ורש"י לא גריס כן. דר' יוחנן אם, [צ"ל] דר' יוחנן משום דאם. רב המנונא וכו' ואת אמרת וכו' בשבח הקדש. ס"א רב המנונא תני תנא קמי דרב ה"ז ולד שלמים ואמר ליה תני ה"ז שלמים ואת אמרת ממאי דאם שיירו משוייר, אבל רש"י לא גריס כן. ויתיב לקמיה דרבי יוחנן, [צ"ל] ויתיב קמיה, ועל תיבות דר' יוחנן נרשם קו למעלה להורות כי לפ"ד הוא יתר וראוי למחקו. פשיטא ולדן שלמים. גליון הראב"ק ור"ת גרסי האי פשיטא לקמן אמתניתין דאם משאמר תמורת עולה כו', וכן משמע במרובה (ב"ק דף עג ע"ב) אבל רש"י ז"ל גריס לה הכא. כדיבור והאי, [צ"ל] כדבור דמי והאי. מתני', דברי רבי מאיר אמר רבי יוסי אם לכן נתכוין תחלה הואיל, [צ"ל] דברי ר"מ ר' יוסי אומר אם לכן נתכוין מתחלה הואיל.
רש"י ד"ה אלא אי אמרת אם שיירו משוייר וכו', השחרור מידו הואיל. [צ"ל] השחרור בידו דהואיל, אות מ' נמחק. ד"ה קרא מאי תלמודא לרבנן וכו', כר' יוסי הגלילי דהולדות. [צ"ל] כר' יוסי הגלילי דמשמע דהולדות. ד"ה דאם שיירו משויר, דתיהוי תיובתא. [צ"ל] דאם שיירו משוייר, דתיהוי הא תיובתא. ד"ה תלמידיה דרבי יוחנן הוא וקמיה הוה יתיב וכו', אנא סבירא לי. [צ"ל] אנא נמי סבירא לי. ד"ה מתני' וכו', וד"ה דבריו קיימין וכו', ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים ובהכי עסקינן שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן. גמ', תמורת עולה תמורת שלמים גרסי' ול"ג ותמורת שלמים. ור' יוסי קסבר וכו'. [צ"ל] מתני'. ה"ג הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ול"ג תמורת עולה ותמורת שלמים וכגון שהיה לפניו שתי בהמות אחת שלמים ואחת עולה והעמיד בהמה אחת של חולין ואמר הרי זו תמורת עולה כו' ומביא בדמי חציה שלמים ודמי חציה עולה ור' יוסי קסבר כו'.
תוס' ד"ה לא נצרכה שאמר. [צ"ל] לא נצרכא אלא שאמר.
<h2>דף כו.</h2>
גמ', חטאת מעורבת קריבה. גליון דדעתיה להקדיש קדושה דחזיא להקריבה טפי מקדושה דאזלא למיתה. גליון.
גמ', תרווייהו קדשי לא. ל"א שניה נמי חיילא לא. ואח"כ תחול זו ורבי יוסי, [צ"ל] ואח"כ תחול זו ותפוס לשון ראשון ורבי יוסי. דר' מאיר סבר וכו' ורבי יוסי סבר וכו' קמ"ל. ל"א [דר' מאיר סבר] מהדר קא הדר ביה מתמורת עולה לתמורת שלמים הואיל וכן תפיס תחלת דבריו תמורת עולה ור' יוסי סבר הדין גברא הוא דקא טעי דסבר אי לאו אמינא תמורה על עולה ועל שלמים לא תפסת תמורה דתרוייהו ומש"ה הוא דאמר תמורת עולה ותמורת שלמים אלא דדין הוא דתמורת עולה ושלמים בעיא דנימא הואיל וכן בדקינן ליה אי אמר מהדר הוא דאהדרי בי תפוס לשון ראשון ואי אמר לתמורת שניהן דבריו קיימים והתניא הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ וחכמים אומרים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמור' שלמים ר' יוסי אומר יבדק אם אמר לכך נתכוונתי אלא שלא הייתי יכול לקרות שני השמות כאחד דבריו קיימין אם אמר משקריתי שם לראשון חזרתי וקריתי שם לשני אין דבריו האחרונים כלום ר' יוסי היינו רבנן כולה ר' יוסי קתני לה. ל"א קמ"ל דמאן חכמים היינו ר' יוסי. תנן. ס"א תניא אידך. תמורת שלמים א"ר יוסי אם, [צ"ל] תמורת שלמים רבי יוסי אומר אם. ואינה קריבה עושה תמורה ותמורתו כיוצא בו מני, [צ"ל] ואינה קריבה ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים ועושה תמורה ותמורתו כיוצא בו אמר מר קדושה ואינה קריבה מני. דמהו דתימא נהי דהיא לא קרבה תמורתה תקרב קא משמע לן. ס"א דמהו דתימא תמורה תיקרב דלא הזכיר בה לא עולה ולא שלמים קמ"ל.
רש"י ד"ה ור' יוסי קסבר אי אמינא תמורת עולה ושלמים כו'. אי אמינא האי לישנא. [צ"ל] אי אמינא כי האי לישנא. שם, אע"ג דאמינא בהאי כו' איכוין הוה ליה. [צ"ל] אע"ג דאמר בהאי כו' איכוין והוה ליה. שם, אלא אם כן חלה זו. [צריך להוסיף] והאי דשהה ביני וביני בין שלמים לעולה עיוני קא מעיין. שם, ותמורת שלמים הוא דקטעי. [צ"ל] ותמורת שלמים מהדר קא מהדר ביה מתמורת עולה ור' יוסי סבר הדין גברא דאמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הוא דקטעי. שם, דפלוגתייהו בהכי ר' יוסי היינו רבנן כו' כ"ע מודו דאין דבריו האחרונים כו' לאימלוכי. [צ"ל] דפלוגתייהו בהכי. הס"ד. ומה"ד דאין דבריו האחרונים כו', לאימלוכי. הס"ד, ואח"כ מה"ד ר' יוסי היינו רבנן כו' מודו. הס"ד. שם, דאין דבריו האחרונים, [צ"ל] דאין בדבריו האחרונים. ד"ה בהמה חציה עולה וחציה חטאת תקרב עולה. [צ"ל] בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת תקרב עולה. שם, כדקתני בפירקין אפ"ה. [צ"ל] כדקתני בפירקא קמא אפ"ה. ד"ה תמורתה איצטריכא ליה וכו', דאיהי לא קרבה כו'. [צ"ל] דאיהי לא קרבה דהויא בה ריעותא אבל תמורה דלית בה ריעותא תיקרב קמ"ל דלא דמאי שנא איהי דלא קריבה [וכו'].
תוס' ד"ה אמר ר' יצחק בר יוסף וכו', חיילי ולא פליג ר"מ אלא בתמורת. [צ"ל] חיילי אלא טעמא דר"מ בתמורת. ד"ה האומר בהמה זו חציה וכו', לרבי יצחק בר יוסי. [צ"ל] לרבי יצחק בר יוסף. ד"ה מהו דתימא וכו', כולה תמורה או תחת חציה. תיבת או נמחק.
<h2>דף כו:</h2>
תוס' ד"ה אמר אביי וכו', ולא קדשה אלא במנין. גליון ועוד מאי אמר בסמוך חציה תמורה וחציה מעשר הלא תרוייהו לא חיילא עד שיעשר כמו דפי' בקונטרס ונראה דכשהעביר העשירי אמר ביציאת רובו תהא חציה עולה וחציה מעשר ואמר כולה עולה דאפילו לר' יוסי דאמר בעולה ושלמים חיילא תרוייהו הכא מודה שתקרב עולה דקדושתה חמורה שכן כליל וקדושתה על פיו משא"כ במעשר ואף על גב דאמר לעיל דברי הרב כו' ה"מ בבכור ועולה שקדושתם שוה זה כליל וזה קדושתו מרחם אבל עולה ומעשר לא. לשון הר"י ז"ל בגליון.
רש"י ד"ה קדושת דמים מדחה וכו', ומדחי לה ממזבח לעולם ס"ד דלא חייל דיחוי אלא וכו'. [נ"א] ומדחי לה ממזבח לעולם ולא חייל עלה אלא קדושת דמים דדמי כאילו מקדיש חצי דמיה ומדחה אחרת הבאה מכחה כגון תמורתה דאמר ותמורתה כיוצא בה דנדחה מעל המזבח דלא קריבה לעולם וה"ג בברייתא דקדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה ל"א קדושת דמים מדחה כשאינה ראויה לגופה כגון הני דאקדשיה למזבח ולא אקדשיה אלא לדמי ומדחה לה ממזבח לעולם (דלא). כך מצאתי ברש"י כת"י דהוה ס"ד דלא הוי דחוי לגמרי אלא. ד"ה אלא חציה מעשר וחציה תמורה, ותרוייהו כי. [צ"ל] תמורה. דתרוייהו כי. שם, הי חיילא. מי אמרינן אין קדושת תמורה חיילא אא"כ בהמת קדש לפניו והשתא את"ל דקדושתו חייל כה"ג הי חייל ברישא. שם, תמורה נוהגת בכל. ברש"י כתי', בכל הקדשים אבל מעשר בחולין ולא בקדשים.
תוס' ד"ה שמע מינה וכו', וא"כ מאי קמ"ל. [צ"ל] וא"כ מאי דבמשנה קמ"ל. שם, מעיקרא קדיש קדושת הגוף. [צ"ל] מעיקרו דקדיש קדושת הגוף. שם, ונהי נמי דהכי קמשני מ"מ. [צ"ל] ונהי נמי דהכי דחה מ"מ, תיבת קמשני נמחק. שם, דמסתבר ליה מר' אליעזר דטעמא. [צ"ל] דמסתבר ליה דטעמא, על תיבת מרבי נרשם למעלה שני נקודות להורות כי ראוי לפ"ד למחקו ותיבת אליעזר ל"ש ונמחק, ועיין בקדושין (דף ז') בתוס'.
<h2>דף כז.</h2>
תוס' ד"ה בעלת מום וכו', דזה לא מצינו. גליון ונראה דה"פ בעל מום לאחולי דלאתפוסי לא אמרינן דשביק היתירא ועוד מה ירויח בהך התפסה כיון שהחולין בעל מום אבל לאחולי מרויח לאכול קמייתא דהקדש דחביבא ליה טפי. הר"י בגליון.
גמ', דאיתחזק באיסורא לא, [צ"ל] דאיתחזק גברא באיסורא לא. גליון אע"ג דאיתחזקא גברא אין זה חזקה גמורה דבבת אחת ובדבור בא. הר"י ז"ל.
רש"י ד"ה ידו אקודש חול הוי וכו', ודאי לחולין מתכוין. [צ"ל] ודאי לאחולי מתכוין. ד"ה ידו אחול וכו', על ההיא דקדש. [צ"ל] על ההיא דהקדש. הס"ד. ד"ה ואמר הרי אלו (חטאת) תחת אלו. תיבת חטאת נמחק. ד"ה לאתפוסי וכו', דבעי מיבעיא הך. [צ"ל] דבעי למבעיא הך. ד"ה תמימה תחת תמימה לאתפוסי וכו', מיהת בקדשי מזבח ותמימים. [צ"ל] ותחת בקדשי מזבח תמימים, תיבת מיהת ואות ו' ל"ש. ד"ה גברא לא איתחזיק. דבשלשה זימנין הויא. [צ"ל] גברא לא איתחזיק. תלתא זימני הוי. שם, על ההיא דבעלת מום. [צ"ל] על ההיא בהדי דבעלת מום. שם, דנקט כל ההיא דבעלת מום. [צ"ל] דנקט על ההיא בהדי דבעלת מום. שם, כי הני דהיינו לאתפוסי אלא לאחולי או. [צ"ל] כי הני דהני לאתפוסי ואיהי לאחולי או. שם, בתר רובא אזלינן. [צ"ל] בתר רבותא אזלינן. ד"ה אי נימא אאונאה וכו' אלא שתות. ביטול מקח. [צ"ל] אלא שתות. הס"ד, ומה"ד והא אנן תנן בפרק הזהב אלו דברים שאין כו' וכולהו נפקא מקרא התם הס"ד, ומה"ד ביטול מקח.
<h2>דף כז:</h2>
גמ', ואיפוך ומי מצית, [צ"ל] ואיפוך דר"י לרשב"ל ודרשב"ל לדר"י ומי מצית. להא אמר רבי ירמיה, [צ"ל] להא אמר לך ר' ירמיה. מתניתין אלו דברים, [צ"ל] מתניתין דאלו דברים. דאמר רב חסדא אין, [צ"ל] דאמר רב חסדא מאי אין. דאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר. ל"א במאי קמפלגי בדשמואל דאמר שמואל וכו' וא"א כ"ע אית להו דשמואל ואי קא מכוין לאחולי ודאי מתחיל אלא שאני הכא דלא קא מכוין לאחולי ואי בעית אימא דכו"ע לית להו דשמואל וכי פליגי בכדי אונאה ומתרץ ר"ל לאלו דברים שאין להן כדרב חסדא ובקצת ספרים לא כתיב רק זה הלשון בלבד ונראה שזאת היתה גירסת רש"י ז"ל ולא נצטרך לדחוק לשון דיעבד ולכתחלה לפי פירושו וכמו שדקדקו בתוס'. לא אמרו אלא בשמוי בתרי אבל בשמוי בתלתא ואע"ג דאתי במאה לא הדר, [צ"ל] לא אמרן אלא דשמוי בי תרי אבל שמוי בי תלתא ואע"ג דאתי בי מאה לא הדר. איני. ל"א אמר עולא לא שנו אלא דלא נשום הקדש בשלשה אבל נשום בשלשה אינו חוזר והאמר רב ספרא כו', וכן גריס הראב"ק אלא שהוא מהפך הלשונות. לענין אומדנא בתר דעות אזלינן כו' ותלתא לא אזלינן, [צ"ל] לענין אומדנא דברי הכל בתר רוב דעות אזלינן כו' ותלתא מי לא אזלינן. מתני', טמאה. עי' תוס' לעיל (דף ז' ע"א). גמ', דבריו לבטלה. ס"א [נוסף] דתנן המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו וחכ"א לא כלום. שלא במום, ל"א טעמא דאמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום אבל אמר על נקבה דחזיא לשלמים מגו דקדישה קדושת הגוף לשלמים קדש גופה נמי מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב דלא כר"ש בן יהודה דתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש אף לעולתו אינו עושה תמורה.
רש"י ד"ה לא בין למר בין למר אית להו דשמואל וכו', פחותין ודאי מיתחיל. [צ"ל] פחותין ודאי מיתחללין. ד"ה ואיבעית אימא אפילו לר' יונה לא תיפוך וכו', לא לר' יוחנן ולא. [צ"ל] לא לר' יונה ולא. ד"ה לא אמרו, דמשלם. [צ"ל] לא אמרן, דמשלם. ד"ה אבל שיימוה תלתא וכו', אפילו הדור בי. [צ"ל] אפילו אתו בי, תיבת הדור נמחק. ד"ה מתני' זו תחת חטאת זו. [צ"ל] זו תחת חטאת, תיבת זו נמחק. ד"ה גמ' מתני' וכו', כר"מ דאמר נותן דמיו. [צ"ל] כר"מ דאמר בפ"ק דערכין גבי האומר ערך פחות מבן חדש עלי נותן דמיו. שם, לשם דמים. [צריך להוסיף] דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"נ ג"כ משום בהמה שיש לו בבית קאמר אי נמי איכוין לאקדושיה קדושת דמים. ד"ה דלא כר"ש וכו', כר"ש דאמר. [צ"ל] כרבי שמעון בן יהודה דאמר.
<h2>דף כח.</h2>
מתני', ואיזהו הנעבד. [צ"ל] ואיזהו נעבד, אות ה' נמחק. גמ', בכל שהן דלא, [צ"ל] בכל שהן מאי קמ"ל דלא. אפילו ברבוא, [צ"ל] אפילו אחד בריבוא. אמינא התם הוא דאיסורי הנאה אבל הכא דלאו איסורי הנאה אימא ליבטל ברובא קמ"ל, ס"א אמינא ה"מ נתערב במידעם דאסור בהנאה אבל כי נתערב במידעם דלא אסור בהנאה לא אהכי אשמועינן הדא. קמ"ל ורובע ונרבע נמי תנינא נתערבו רובע כו', ס"א קמ"ל הא נמי תנינא בסיפא דההיא דקתני סיפא דההיא נתערבו ברובע כו'. נתערבו רובע ונרבע, [צ"ל] נתערבו ברובע ונרבע. בדמי יפה שבהן, [צ"ל] בדמי היפה שבהן. אמר רב כהנא כו' אמר לי חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי דאי אשמועינן גבי קדשים משום דמאיסי אבל גבי חולין אימא ליבטלי ובחולין נמי תנינא ואלו אסורין כו', ס"א ל"א אמר רב כהנא כו' עד אמר לי אי מההיא הו"א ה"מ בקדשים אבל בחולין אימא לא אשמועינן הדא בחולין ודאסור בהנאה נמי תני חדא זימנא דתנן אלו אסורין כו'. אימא איסורי הנאה ליבטלו, [צ"ל] אימא אפילו איסורי הנאה ליבטלו. ליבטלו ברובא קמ"ל ורובע, [צ"ל] ליבטלו ברובא קמ"ל ומאי שנא לענין תערובות קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי ותערובות חולין אפסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד כי קאים בע"ז משום דבעי לפרושיה איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה כי קאים הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר מפרש נמי כל דאסורים לגבי מזבח דדמיין ליה הרובע (אות ו' נמחק). אני דן ומה בעל מום שאין התראת שני עדים, [צ"ל] אני אדוננו ומה בעל מום שאין הודאות שני עדים. והא אתיא מדינא (לא אתיא), על תיבות לא אתיא נרשם עליהם קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו.
רש"י ד"ה ועורות לבובין וכו', הלב עגול בדרך אותו נקב, [צ"ל] הלב קרע עגול ודרך אותו נקב, אות ב' נמחק. ד"ה ובשר בחלב וכו', בפרק כל הבשר. עיין בהר"ן בפ"ב דע"ז.
<h2>דף כח:</h2>
גמ', נעבד שמותר יהא ציפויו, [צ"ל] נעבד שמותר אינו דין שיהא ציפוייו. כסף וזהב בדבר, [צ"ל] כסף וזהב עליהם בדבר. רוח חיים הואיל והן מותר, [צ"ל] רוח חיים הואיל והוא מותר. להוציא את הנעבד. עי' תוס' ע"ז (ד' מ"ה ע"א) ד"ה אלהיהם. לבית גליא קרינן אותו בית כריא פני המולֶך פני כלב עין כל עין קוץ, [צ"ל] לבית גליא קורין אותו בית כריא. ל"א בית כליא פני המֹלֶך פני הכלב עין כל עין קוץ. דקרא כתיב גבי בהמה ואיש, [צ"ל] דקרא והכא מעניינא דקרא גבי בהמה כתיב ואיש. לפי שישנו ברובע מה שאין כן בנוגח יש ברובע שהרובע עושה אונס, [צ"ל] לפי שיש ברובע משא"כ בנוגח ויש בנוגח מה שאין כן ברובע יש ברובע שהרובע עשה בו אונס. הכופר מה שאין כן ברובע הוצרך, [צ"ל] הכופר לאחר מיתה משא"כ ברובע ומפני שיש ברובע מה שא"כ בנוגח ובנוגח מה שא"כ ברובע הוצרך. והנרבע (וכולם) הם כקדשים שקדם כו', [צ"ל] והנרבע הרי הם כקדשים שקדם כו', ס"א והנרבע והנעבד והאתנן הרי הן כקדשים שקדם כו', ובקצת ספרים מסיים בה והמחיר ושרוע וקלוט הרי הן כקדשים כו', ורש"י לא גריס לה. ותיבת וכולם נמחק. מאי תלמודא חסורי מיחסרא והכי קתני מנין שהן אסורין ת"ל כי משחתם בהם מום בם ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה כו', ל"א מאי תלמודא ה"ק מנין שאסורין שנאמר כי משחתם בהם מום בם ואמר מר כל שהמום פוסל בו השחתה פוסלת בו ושאין המום פוסל בו אין השחתה פוסלת בו (דכתיב כי משחתם) ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה כו'. שהן אסורין ת"ל כי, [צ"ל] שהן אסורין שנא' כי. כל שהמום פוסל בהן דבר, [צ"ל] כל שהמום פוסל בו דבר. ליה. ל"א נפקא לי' מדתניא מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים תקחו הרי אלו מעוטין פרט לזקן וחולה ומזוהם והאי תנא סבר מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים אורחיה דקרא הוא. איזהו מוקצה לעבודת כוכבים, [צ"ל] איזהו מוקצה המוקצה לעבודת כוכבים. אין אסור, [צ"ל] אין מוקצה אסור. ויאמר קח, [צ"ל] ויאמר לו ה' קח.
רש"י ד"ה נעבד שהוא מותר וכו', דאסור. הכי קאמר. [צ"ל] דאסור הדר קאמר והד"א. שם, חילוף הואיל ומדינא אתיא דאסור כו' לא צריך קרא דקאמר, אני אקיימנו כו', הלכך איכא למימר או חילוף והואיל והוא מותר אפילו לגבוה ציפויין מותר. ת"ל. [צ"ל] חילוף אלא מדינא אתיא דאסור כו' ולא צריך קרא הדר קאמר אני אקיימנו כו'. כלומר אכתי אדון כי האי דינא נעבד שהוא מותר דלא אשכחן שהוא אסור יהא צפוי מותר ואי משום לא תחמוד איכא לאוקמא בדבר שאין בו רוח חיים. הס"ד, ומה"ד ת"ל. ד"ה בית גליא, לשון גובה (ל"א) בית כלייא כמו כלוא כליון ל"א בית כריא בית הכסא לשון כרו שוחה. [צ"ל] בית גליא. לשון גובה כמו גל בית כליא כמו כליא כליון ל"א בית כריא בית הכסא לשון כורה שוחה. ד"ה אם נאמר רובע וכו', שניהם נסקלין. הס"ד, ומה"ד אונס ורצון שוין ברובע דבין כך ובין כך חייב סקילה הס"ד. ד"ה שהן אסורין, להקרבה. [צ"ל] שהן אסורין, להקריבם. הס"ד, ומה"ד שקדם מום עובר להקדישן קדושים קדושת הגוף וצריכין מום קבוע, הס"ד. ד"ה נעבד נמי הוה וכו', ל"א אין איסור מוקצה אלא ז' שנים. [צ"ל] ל"א אין איסור מוקצה אלא עד ז' שנים.
<h2>דף כט.</h2>
גמ', מנין למוקצה. גליון לתנא דבי ר"י בעי לאשמועינן דאסור להקריב דס"ד דלא אסור להקריב עד שעבדו דכתיב משחתם בם ומיהו לרבנן נפקא ממן הצאן.
גמ', שעת הכושר. גליון תימה דבכל הנך פסולין דלעיל רובע ונרבע ואתנן ומחיר מצי למימר מנלן דמתסרי בהיתה להן שעת הכושר וצריך לומר דמאחר דגלי בטריפה ה"ה באינך. ר"י ז"ל.
גמ', וכלי שרת ועצי, [צ"ל] וכלי שרת וכלי אשירה ועצי. להקריב לי במועדו כל, [צ"ל] להקריב לי כל, תיבת במועדו נמחק. אנא תשמרו להקריב לי במועדו, תיבת במועדו נמחק. ואיזהו אחר, [צ"ל] ואיזהו אדון אחר. אלא עד שיעבדו, [צ"ל] אלא עד שיעבדו בו, ל"א אלא עד שיעשה בו מעשה. בהא אמר רבי יוחנן, [צ"ל] באתה אמר רבי יוחנן. ס"א דבחבאתה אר"י, תיבת בהא נמחק, גליון דבחבאתה שם חכם. אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא א"ל לא עולא נמי כי קאמר הוא דשפי ליה כרשיני עבודת כוכבים, [צ"ל] אמר ליה רבי אבא לבאתה קא פלגיתו את ועולא א"ל לא פרושי הוא מפרישנא טעמא דעולא לא מסירה גרידתא אמר עולא אלא עד שיאכילהו כרשיני עבודת כוכבים. ומתיבת נמי עד תיבת כרשיני נמחק. ידע בהא לשנויי, [צ"ל] ידע באתה לשנויי, תיבת בהא נמחק. דסליק התם, [צ"ל] דסליק מהתם, ס"א דסליק הכא. לא הוה ידע דארץ ישראל גרמה ליה אמר ליה רב יצחק בהא מיכן, [צ"ל] לא הוה ידע דוכתא דארץ ישראל גרמה ליה אמר רב נחמן בר יצחק באתה מיכן. דתני רב חנניא, ס"א תני רב חנניא. הוא תני לה והדר אמר, [צ"ל] הוא תני לה והוא אמר, תיבת והדר נמחק. מנא הני מילי, עי' תוס' זבחים (דף ע"א ע"א). קרא ממעטינהו, [צ"ל] קרא למעטינהו, אות מ' נמחק. דתניא כשהוא אומר, [צ"ל] דתניא מן הבקר להוציא את הנעבד או אינו אלא להוציא את הטריפה כשהוא אומר. אימא דתישרי לגבוה, [צ"ל] אימא תישתרי לגבוה, אות ד' נמחק. קמ"ל. ל"א מה"מ אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אא"ב לישראל שרי מש"ה אצטריך קרא למיסר לגבוה אלא אי אמרת אסורין להדיוט למה להון קרא מן הבקר להוציא נעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה פשיטא כיון דאסורין להדיוט לא מייתינן מנהון דהא נפקא ליה ממשקה ישראל מן המותר לישראל אלא ש"מ שרי להדיוט וכל היכי דאסירא להדיוט לא כתיב קרא למיסר לגבוה והתניא כל אשר יעבור כו' ועד כען כל היכי דאסירא להדיוט לא כתיב קרא לגבוה דאסור והא תניא כשהוא אומר הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה הני תלתא קראי צריכי דאי כתיב קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ה"מ היכא דלא היתה לו שעת הכושר לא להדיוט ולא לגבוה אבל היתה לו שעת הכושר להדיוט ניתר לגבוה כתב רחמנא מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה וכל אשר יעבור תחת השבט למאי אתא אי מהתם הו"א דלא תקדיש טריפה אבל אקדיש כשרה והוות טריפה ברשות הקדש אימא שפיר דמי קמ"ל. מתני', לזונה הוליך טלה, [צ"ל] לזונה הילך טלה. לחבירו הוליך טלה, [צ"ל] לחבירו הילך טלה. גמ', דשקלה אגרא מאה, [צ"ל] דשקלה באגרא מאה. מה לי חד מה לי מאה לא צריכא דשקלה אגרא, [צ"ל] מה לי חד ומה לי תרי ומה לי מאה ל"צ דשקלא באגרא. מכח אתנן קאתי, [צ"ל] מכח אתנן קאתו. ל"א אי דהוה אגרא מאה פשיטא דכלן אסורין לא צריכא דאית אגרא חדא ויהב לה חד ואתפיסה מן קדמאה והדר משדר לה עד מאה דמהו דתימא כיון דאתפיסת לה מן קדמאה הלין דקא משדר לה מתנה נינהו קמ"ל דהאי מרבה באתננה הוא. ולא נתן לה מאי יהיב לה אלא, [צ"ל] ולא נתן לה אתננה מותר מאי יהיב לה הא לא יהיב לה מידי אלא. וליחול עליה אתנן למפרע. ל"א אמאי מותר תיגלי מילתא למפרע דכי בא עליה ויהיב לה דמעיקרא אתנן הוא אמר ר"א כו'.
רש"י ד"ה לי ולא לאדון אחר וכו', קאמינא למוקצה. [צ"ל] קאמינא מנין למוקצה. ד"ה עד שיעבדו וכו', ל"א וכו' עד שיעבדו בו שום דבר. תיבות שום דבר נמחק. שם, לא ה"ל למיתני אלא והכי. [צ"ל] לא ה"ל למיתני הכי, תיבת אלא נמחק. ד"ה עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים וכו', לא מקרבי ליה. הס"ד, ומה"ד אי לאו דסליק מהתם מבבל לארץ ישראל. הס"ד, ומה"ד מכאן. ד"ה מן הבקר וכו', שאין ללמוד שאינו. [צ"ל] שאין תלמוד לומר שאינו. ד"ה איצטריכי, תרי. מה"ד איצטריך, תרי. ד"ה אימא תישתרי וכו', מישרא שרי. [צ"ל] מישרא שרי באכילה דהשתא לא נפקא ממשקה ישראל. הס"ד, ומה"ד והא מהכא נפקא. כלומר חד מהני קראי לא איצטריך למעוטי נטרף ואח"כ הקדיש דמהכא נפקא מכל אשר יעבור פרט לטריפה, הס"ד. ד"ה שאינה עוברת וכו', ולמעלה וכי הכא נפקא נטרפה ואחר כך הקדישה. [צ"ל] ולמעלה דאינה חיה א"נ שאינה עוברת בבריאות תוס'. מתיבת וכי עד סוף הדבור נמחק. ד"ה איצטריכא, ג' קראי וכו', ואח"כ נטרפה. [צריך להוסיף] דלא שמעינן לה מכל אשר יעבור תחת השבט ואי לא הוה כתיב אשר יעבור והוה כתיב מן הבקר דלמטה הוה מוקי לנטרפה ואח"כ הקדישה הילכך איצטריך כולהו. ד"ה גמ', דשקלה תרי. [צ"ל] גמ', דשקלה חדא, תיבת תרי נמחק. שם, ונתן לה ב' וקמ"ל. [צ"ל] ונתן לה מאה וקמ"ל, תיבת ב' נמחק. שם, חד) שמתפסת אותו. [צ"ל] חד אתפיסה שמתפסת אותו.
תוס' ד"ה בהא מכאן ומכאן. מה"ד באתה מכאן ומכאן. ד"ה איצטריך וכו', דאסור בהך גוונא דה"נ דאמר בטרפה דממשקה ישראל. [צ"ל] דאסור כהאי גוונא דה"נ אמרי' בטריפה דממשקה ישראל.
<h2>דף כט:</h2>
גמ', והא מחוסר משיכה. דמעות אינן קונות וא"כ לא קנאתו בשעת ביאה דבשלמא אם המעות קונות הביאה כמו מעות (בעבודת כוכבים) [צ"ל בזונה עובדת כוכבים הגהה זו הוא מכת"י] כדאמרי' במס' ע"ז לעמיתך במשיכה ולעובד כוכבים בכסף.
גמ', כגון דקאי בחצרה. ס"א אי הכי הרי נתן לה ואח"כ בא עליה כגון דאתפסיה ניהלה במשכון נ"א כגון דאתפסה ניהלה במשיכה כגון דקאי בחצרה. הכא משמע דלא משכחת אתנן בבא עליה ואח"כ נתן לה אלא דקאי בחצרה שתהא חצרה קונה לה בשעת ביאה וקשה דבפ' מרובה [ב"ק ע' ע"ב] בעי לאשכוחי גנב ומכר בשבת דקלב"מ ומפרש באומר עקוץ כו' עד אמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו כו' והשתא קשה דהא ודאי לא הוי אתנן אא"כ קאי בחצרה והתם ודאי אי נמי אתי לקמן לדינא אמרינן ליה זיל שלים דהא קנאתו חצרה וכי הדר שקיל ליה מגזל קא גזול לה ותירצו התוס' דמ"מ אינו קרוי אתנן מכח קנין החצר אלא מכח קנין דהוי כמו מעות והחצר אינו אלא במקום משיכה ולהכי מייתי אע"פ שהוא פטור מן המעות שהוא נותנה לה דהיינו הביאה מקלב"מ שהרי קנה שכר הביאה מ"מ לא נתבטל המקח וקונה לה חצרה ולא אמרי' כיון שאם לא היתה בחצרה והיתה תובעת שכר ביאתה לא הוי מחייבינן ליה שהרי קנה שכר הביאה בקלב"מ א"כ אין כאן מעות וא"כ איך תקנה לה חצרה בהכי בלא נתינת המעות אלא אמרי' מ"מ כיון שהוא חייב בבא לצאת ידי שמים יש כאן מעות וקניא (ליה חצירו) [לה חצרה] וכמו כן בעוקץ תאנה אע"פ שקנה התאנה בקלב"מ ואם היה תובעו מתאנה לא היה משלם מ"מ כיון דאם בא לצאת ידי שמים חייב יש כאן מעות ולא נתבטל המקח ומביאין ראיה לפי' זה מרישא דקאמר התם כיון דאי אתא לדינא לא אמרי' זיל שלים גבי עקוץ תאנה ומקשים העולם ה"ד אי הגנבה בחצר הלוקח אמאי לא אמרי' זיל שלים הרי קנה הלוקח בחצרו ואי בחצר הגנב למה לי טעם דקלב"מ תיפוק לי דלא נתקיים המכר באותו עקיצה דמעות אינן קונות ומחוסר משיכה כדפי' הכא אלא ודאי למאי דפי' ניחא דמיירי שהגנבה בחצר הלוקח ומיהו אם הוא פטור מן התאנה בקלב"מ א"כ אין כאן מעות ולא תיקני ליה חצרו דאטו אם יתן בהמתו בחצרו מי קנה אם לא יתן לו מעות והר"מ דחה ראיה דהתם דלעולם דמיירי שהוא בחצר הגנב ומיירי כמו עקוץ תאנה ותקנה לך גנבתך בחצרך דקרקע נקנה בכסף וגם טלה הנקנה בכסף דנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים כו' וגם מיירי ההוא דאתנן שאינו בחצר כלל דע"כ לא מזכיר הכא שיהיה בחצרה אלא לאשכוחי בא עליה ואח"כ נתן לה דמשמע דלאחר ביאה נתן לה ולא בשעת ביאה ולהכי מוקי לה באפותקי שלא נגמר הקנין אלא עד לאחר זמן אבל למצוא שתקננו בשעת הביאה לגמרי לא היה צריך לומר דקאי בחצרה דמשכחת לה לפי המסקנא ע"י ק"ס קודם הביאה שתקננו בשעת הביאה ובכי האי גוונא משכחת אתנן כמין רוכלה כהאי דקאי בחצרה. תוס' אחרות.
גמ', הא מני רבי אלעזר, גליון צ"ל אע"ג דר"א לא איירי לענין אתנן ומצי קאי כאביי מ"מ ה"ק האי תנא בשיטת ר"א אמרה.
גמ', שקדמה והקריבתו. מסכת עבודה זרה (דף ס"ג ע"ב) כל הסוגיא. דאקניה ניהליה לאלתר, [צ"ל] דאקניה ניהלה לאלתר, אות י' נמחק. לא מקניה לך עד שעת כו' מצטריך לך ניקני לך מעכשיו, [צ"ל] לא ניקני ליך עד שעת כו' מצטריך ליך ניקני ליך מעכשיו, ל"א ואי דלא אקניה מי מצי מקרבה ליה איש כי יקדיש כו' לא צריכא כו' ואי מצטרך לך אפקיה. אבל הקדישתו אסור היא גופה קמיבעיא ליה הקריבתו והא ליתיה בשעת ביאה מותר אבל הקדישה בשעת ביאה אסור או דלמא אמירתו כו' תיקו, [צ"ל] אבל הקדישתו דאיתיה בשעת ביאה אסור דר' אלעזר גופא קמיבעי ליה מי אמרינן הקריבתו אמר ר' אלעזר דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה אבל הקדישה דאיתא בשעת ביאה אסור או דילמא אמירתו כו' תיקו. ל"א הקריבתו גופה דאמר ר"א הקדישתו הוא דהא אמרי' אמירתו כו' תיבעי. תיקו בא עליה, [צ"ל] תיקו אמר מר בא עליה. סתם טלה זה והא מחוסר, [צ"ל] סתם וכי אמר לה הבעלי בטלה זה מי מיתסרי והא מחוסר. דלא קניא במשיכה, ל"א דבמעות קניא. ההיא זונה ולא זונה. ההיא זונ0ה ולא זונֶה. אלא כל אתנן הבאות לו כו' שכר הפקעתה ושנתנה לו באתננו מותרין אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ובתתך, [צ"ל] אלא אתנן כל העריות הבאות לו כו' שכר פקיעתה ושנתנה לו באתננו כולן מותרין אע"פ שאין ראיה לדבר [זכר לדבר] שנאמר ובתתך. כתיב הכא תועבה וכתיב, [צ"ל] כתיב הכא תועבה כי תועבת ה' אלהיך הוא וכתיב. ה"נ אין קדושין תופסין בה, [צ"ל] ה"נ בזונה שאין קדושין תופסין בה. ס"א וזונה עובדת כוכבים לא תפסי בה קדושין. אמר לך אביי הא מני ר' עקיבא היא וכו' ה"נ דאסור ל"א כי קתני הא בעריות שאין כו' והא קתני סיפא כו' הא מני רבי אלעזר וכו' קא משמע לן. האומר. אמר לך אביי, בכאן צ"ל מתיבת כי קתני הא בעריות [שאין כו' והא קתני סיפא כו' הא מני רבי אלעזר וכו'] עד תיבת האומר בדף ל' עמוד א' ואח"כ צ"ל ל"א כי קתני הא בעריות שאין כו' והא קתני סיפא כו' אמר לך אביי הא מני ר"ע עד תיבת ל"א כי קתני, וכאשר הגהתי כך הוא גירסת תוס' והראב"ק וגירסת ספרים ישנים, אבל הגירסא של רש"י כת"י היא מהופכת שגורס הא מני ר"ע קודם הא מני ר"א, וגם בקצת ספרים ישנים הוא כן. דומיא דאלמנה דלא תפסי בה קידושין ולרבא מאי שנא כו' לכ"ג דומיא דאלמנה מה אלמנה לא לקי עד דמתרי בה אף זונה עד דאמר הא לך, [צ"ל] דומיא דאלמנה מה אלמנה דלא תפסי בה קדושין אף זונה דלא תפסי בה קדושין ולרבא מ"ש כו' לכה"ג קסבר דומיא דאלמנה לכה"ג מה אלמנה לכה"ג בסתמא לא לקי עד דמתרי ביה אף זונה עד דאמר לה הא לך טלה זו אתנן. דזונה מעיקרא ה"נ דאסור ל"א, [צ"ל] דזונה היא מעיקרא בסתמא נמי דאסור, תיבות הכי ל"א נמחק. והא קתני סיפא אלמנה, [צ"ל] והא קתני סיפא כגון אלמנה.
תוס' ד"ה כגון דקאי בחצירה, משמע דלא מצינו אתנן אלא. [צ"ל] כגון דקאי בחצרה, הכא משמע דלא מצינו אתנן בבא עליה ואח"כ נתן לה אלא. שם, בחצירה וא"כ קשיא. [צ"ל] בחצרה שתהא חצרה קונה לה בשעת ביאה וא"כ קשיא. שם, על אמו דקאי עלה במיתה דאי. [צ"ל] על אמו דקאמר עלה אע"ג דאי, תיבות דקאי עלה [במיתה] ל"ש. שם, בנפשו הוא. [צריך להוסיף] מ"מ אי יהיב לה הוי אתנן. ד"ה ורבא אמר וכו', לא הוי זונה. גירסא ראשונה מיתיבי. [צ"ל] לא הוי זונה. ה"ג במקצת ספרים מיתיבי, תיבות גירסא ראשונה נמחק. שם, אחת זונה ואחת עובדת כוכבים. [צ"ל] אחת זונה ישראלית ואחת זונה עובדת כוכבים. שם, תופסין בה ופריך הא דקתני סיפא. [צ"ל] תופסין בה. ומשני כי קתני הא בעריות שאין קדושין תופסין בה ופריך הא קתני סיפא. שם, ורבינו נתנאל פי' וכו'. ס"א ורבינו נתנאל פי' הואיל ואמרת דר"א משוה דין אתנן לדין כהן אלמא יליף ממה מצינו מכהן לאתנן א"כ נאמר מה זונה דכתיב גבי כהן לא משתעי באלמנה לכה"ג דודאי כה"ג הבא על האלמנה אינו לוקה משום זונה אלא משום אלמנה ואימא דאף לענין אתנן אין זה אתנן זונה קמ"ל כו' עד ודוחק הוא מה שפי' דכי אמר לה בפירוש הא לך אתנן הוי אתנן אפילו מפנויה ואפילו לרבנן (ור"א) [דר"א] דלא סברי עשתה זונה היאך יתכן שיהא אתננה אסור הואיל ואינה זונה לכנ"ל כו' עד שהיא מופקרת ועכשיו היא נבעלת לאדם אחר כיון שאינה נעשית זונה בביאה זו צריך לפרש לה בפירוש הא לך אתנן אבל בסתמא לא ולאפוקי מר"א דאמר פנוי כו' עשאה זונה ולדידיה נמי כי (לא) נבעלה מתחלה לחייבי כריתות [לא] נעשית זונה ע"י ביאה זו ולדידיה אלימא ליה כל ביאת זנות למהוי אתננה אסור בסתמא אפילו נבעלה כבר ונעשית זונה לא יוכשר אתננה יותר אבל לדידהו כיון דאינה יכולה לעשות זונה בביאה זו צריך לפרש הא לך אתנן אבל היא דהויא זונה מעיקרא כלומר אתנן הניתן לה בביאה שהיא נעשית בה זונה כגון ביאת פסול לה אפילו בסתמא אתננה אסור כדפירש כיון דביאה זו גומרת בה להיות זונה אלימא למהוי אתנן אפילו בסתמא אבל בפנויה שאינה זונה כלל פשיטא דלרבנן לא הוי אתנן אפילו במפרש דאתנן דזונה כתיב והאי לאו זונה היא.
<h2>דף ל.</h2>
גמ', קא משמע לן. ל"א כי קתני הא בעריות שאין כו' והא קתני סיפא כגון כו' אמר לך אביי הא מני ר"ע היא דאמר כו', כאשר כתבתי לעיל בדף שלפני זה. דקתני [עבד] לישנא, [צ"ל] דקתני עבדי לישנא. אמר שמואל בר רב יצחק, [צ"ל] אמר שמואל בר נחמני, תיבות רב יצחק נמחק. מתני', האומר לחבירו הוליך טלה זה תחת כלב וכן, [צ"ל] האומר לחבירו הילך טלה זה תחת כלב זה וכן. שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר אתנן הכלב ומחיר זונה, [צ"ל] שכנגד הכלב אסורים ועם הכלב מותר אתנן כלב ומחיר זונה. גמ', אימא אתנן זונה (א"כ לא קרב הוו תלתא גם שניהם ולא שלשה), [צ"ל] אימא אתנן ממש א"כ הוי להו תלתא גם שניהם כתיב ולא שלשה. ש"מ, [צ"ל] ש"מ מחיר הוא דקאמר רחמנא ולא אתנן ש"מ, ל"א אימא מאי מחיר כלב אתננה של כלב א"כ נכתוב קרא אתנן זונה וכלב אימא אתנן זונה ומחיר כלב דמחיר כלב מוסיף על ענין ראשון וקרי ביה הכי אתנן ומחיר כלב תועבת ה' גם שניהם כתיב שניהם ולא שלשה, ניפוק חדא וכו' והאי טיפונא דכלב שדי בכולהו, [צ"ל] ניפוק חדא וכו' והאי טופיינא דכלב שדי בכולהו. ל"א שכנגד הכלב אמאי אסורין אחד דבהדי כלבא נתסר ותשעה אחריני תישתרי אמ' רב אשי כגון דשוין כולהון כל חד וחד ארבע ארבע זוזין ופלגא חומשי וכלב שוה חמשה זוזין דזוזא יתירתא דכלבא משיך בכולהון.
רש"י ד"ה אצלו וכו', אסורה שפחה. לישנא מעליא, ועבד היינו אבר המשמש כ"ש. [צ"ל] אסורה שפחה דכתיב לא יהיה קדש. הס"ד, ומה"ד לישנא מעליא. ועבד היינו אבר המשמש וכ"ש. ד"ה מחיר זונה וכו', וקנתה לשפחתו. [צ"ל] וקנאה לשפחה. ד"ה מותרין, שנאמר שניהם ולא ולדותיהן. [צ"ל] מותרין, שנאמר הם ולא ולדותיהן. תיבת שניהם נמחק. ד"ה אימא אתנן. אתנן הוו להו תלתא אתנן זונה ואתנן כלב וחליפי כלב הרי שלשה וקרא אמר גם שניהם ולא שלשה הס"ד ומה"ד אתנן ומחיר כלב בתמיה הס"ד ומה"ד אתנן כלב ולא מחיר קאמרי' לישנא אחרינא אימא אתנן כלב. ד"ה ומחיר כלב כתיב וכו', ובין אתננו אסור. [צ"ל] ובין אתנן אסור.
תוס' ד"ה גירסא ראשונה וכו', דומיא דאלמנה לכ"ג לא תפסי. [צ"ל] דומיא דאלמנה לכה"ג כו' דלא תפסי. שם, לשון אתנן לא הויא אתנן ולאפוקי. [צ"ל] לשון אתנן וגם מפקרא עצמה לזנות מפני חמוד ממון אבל בחדא בעילה ולא פירש לשון אתנן לא הויא אתנן ומתנה בעלמא היא ולאפוקי. שם, אפי' בחדא זימנא הויא זונה. תיבות הויא זונה נמחק. שם, דבסתמא לא הויא אתנן לרבנן (היא). תיבת היא נמחק. שם, דבאותה ביאה שויא זונה. [צ"ל] דבאותה ביאה הויא זונה, תיבת שויא נמחק. שם, הויא אתנן אפי' בסתמא. [צ"ל] הויא אתנן ה"נ אפילו בסתמא. ד"ה ואידך לישתרו וכו', דאיכא תנאי דאית להו ברירה פריך ליה ממתני' דלא כוותיה מיתוקמא יש לתמוה. [צ"ל] דאיכא תנאי טובא דאית להו ברירה ופריך לימא ממתניתין דלא כוותייהו מיתוקמא ויש לתמוה.
<h2>דף ל:</h2>
תוס' ד"ה דניחא ליה בנפחותיה וכו', ובבא הוא דאחידא באפיה. פי' אינו אלא כאילו הוא בחדר והדלת סגר בפניו.
גמ', אין זנות לבהמות א"ל לא נישמוט, [צ"ל] אין זנות לבהמה א"ל דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא נשמוט. לא נישמוט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב, ל"א ולא הוה ליה קרא לאשתמוטי ומכתב אתנן ומחיר כלב וזונה. תניא נמי הכי מנין לאתנן כלב ומחיר זונה שמותרין שנאמר ב' ולא ד' ולדותיהן מותרין שנאמר גם שניהם הם ולא ולדותיהן, [צ"ל] תניא נמי הכי אתנן כלב ומחיר זונה מותרין ואם תאמר ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל כי תועבת ה' גם שניהם ב' ולא ד' וולדותיהן מותרין שנאמר הם ולא וולדותיהן. נרבעו נוגחת אסורה, [צ"ל] נרבעו ולד נוגחת אסורה. א"ד ולד מוקצה ונעבד אסור, [צ"ל] א"ד אפילו וולד מוקצה ונעבד נמי אסור. בניפחיה אמר רב, [צ"ל] בניפחיה ובפיטמיה וכי הא דאמר רב. סברא ניחא ליה גבי ע"ז בניפחיה, [צ"ל] סברא גבי עבודת כוכבים ניחא ליה בניפחיה. מתני', נתן לה מעות הרי, [צ"ל] נתן לה כספים הרי. עליהן עוף שאין, [צ"ל] עליהן עופות שאין. גמ', ת"ר נתן לה חיטין כו', [צ"ל] גמ', ת"ר נתן לה כספים ולקחה בה בהמה מותרת מ"ט אתנן כתיב ולא כתיב ובאתנן ועוד היינו חילופיהן וחילופיהן היינו ולדותיהן ותנן ולדותיהן מותרין. יינות ושמנים וסלתות כו', ת"ר נתן לה חיטין כו'. מותרין כו'. ויהיו מוקדשין אתנן ומחיר חל עליהן מקל וחומר ומה עופות, [צ"ל] מותרין כו'. ת"ר נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין עופות הרי אלו אסורין שהיה בדין מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהן עופות שאין המום פוסל בהן אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהן ת"ל לכל נדר להביא את העוף קו"ח מוקדשין מעתה מתיבת ויהיו עד תיבת מה עופות נמחק. והא לאו ממונא הוא אמר, [צ"ל] והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמר. ותיבות לאו ממונא הוא נמחק. הקדישו ישראל פסחיהן, [צ"ל] הקדישו ישראל את פסחיהן. מזבח וכו' אמר רב כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן, [צ"ל] מזבח ולדותיהן, מתיבת וכו' עד תיבת ולדותיהן ל"ש. דר"א סבר ביזוי מילתא ורבנן סברי לא אבל כו' הואיל ואשתנו דברי הכל מותרין ורבא, [צ"ל] דר"א סבר בזיא מילתא ורבנן סברי לא בזיא מילתא אבל כו' הואיל ונשתנו דברי הכל מותרין ורבא. סבר ביזוי מילתא ורבנן סברי הואיל ואשתנו מותרין, [צ"ל] סבר בזיא מילתא ורבנן סברי הואיל ונשתנו מותרין.
רש"י ד"ה תניא נמי הכי מנין כו', גרסי' לה [מתניתין היא אלא משום דתני בברייתא מנין לאתנן כו' ומפרשה בהדיא להכי מייתי לה וגמגום ונ"ל דלא גרסינן לה]. [צ"ל] תניא נמי הכי מנין כו', גרסי' לה. מתניתין היא אלא משום דתני בברייתא מנין כו' ומפרשינן בהדיא להכי מייתי לה וגמגום ונ"ל דלא גרסינן. ד"ה איספורק, שם מקום. הס"ד, ומה"ד נתן לה כספים באתנן זונה ומחיר כלב נתן כסף כל דבר הניקח באותן כספים קרב למזבח שנאמר הם ולא שינוייו. הס"ד. ד"ה אחורי בית הכפורת וכו', אם יש בנין. [צ"ל] אם יש שם בנין. ד"ה בממנה על פסחו וכו', קרא למעוטיה כגון. [צ"ל] קרא למעוטי קדשים כגון. שם, דאמר רבי רשאי אדם למנות אחרים אם. [צ"ל] דאמר ר' דרשאי אדם למנות אחרים על פסחו אם. ד"ה ואם ימעט וכו', מעות. מכדי אכילה וכו', ולא החייהו משה. (ולא) מכדי מקח וכו', על פסחו בכך. עובר ירך אמו כו'. ס"א מעות. מכדי אכילה שאין לו צרכי סעודה החייהו משה. ולא מכדי מקח שאם נתן ערבון על מקחו שקנה שאין לו מה יתן לו אינו ממנה אחרים על פסחו בכך. עובר ירך אמו כו'. ד"ה מכדי אכילה וכו', שיאכל החייהו. [צ"ל] שיאכל. ל"א החייהו. שם, והחייהו ולא החייהו משה. [צ"ל] והחייהו משה, תיבות ולא החייהו נמחק.
תוס' ד"ה מנא הא מילתא וכו', וכי (לא) היה. על תיבת ולא נרשם עליו קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שם, ר"ל סברא. [צ"ל] ר"ל לו סברא. ד"ה דניחא ליה בנפחותיה וכו', אבל גבי אתנן דעתה אעיקר והעילוי לפיכך גבי בהמה דדעת הזונה לבהמה ולא לולד. ס"א אבל גבי אתנן אזלנין בתר עיקר אתנן ודעת הזונה ולא לולד. ד"ה רבי אליעזר וכו', והא דפליגי לגבוה (נמי שרי). תיבות נמי שרי נמחק. ד"ה אבל נרבעו וכו', פירוש זה וזה. [צ"ל] פי' דזה וזה.
<h2>דף לא.</h2>
גמ', למ"ד טרפה (אינה) ילדה, [צ"ל] למ"ד טריפה יולדת, תיבת אינה ל"ש ונמחק. דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר, ס"א דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא, ורש"י לא גריס לה. טריפה אינה חיה, [צ"ל] טריפה אינה יולדת, תיבת חיה נמחק. א"ר הונא מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח ביצת טרפה שאסור מ"ט ע"כ לא פליגי עליה דרבי אליעזר אלא בולד בהמה דמאוירא קא רביא אבל ביצת טרפה מגופה דתרנגולתא קא רביא אפי' רבנן מודו. ל"א אמר רב הונא מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח שיצאת מביצת טריפה שאסורה מ"ט ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בולד טריפה דאי ללישנא קמא משום דזה וזה גורם מותר ואי ללישנא בתרא משום דעובר לאו ירך אמו הוא ומותר אבל אפרוח שיצאת מביצת טריפה אי ללישנא קמא התם איכא היתרא בגויה באפרוח ליכא היתרא בגויה ואסור ואי ללישנא בתרא התם אמאי שרו רבנן דעובר לאו ירך אמו אבל ביצה גופיה דאימיה הוא דהא תניא ושוין בביצת טריפה שאסורה מפני שגדלה באיסור. אבל ביצה דמגופה דתרנגולת הוא אפילו רבנן מודו, ס"א אבל באפרוח שיצא מביצת טריפה אפילו רבנן מודו דולד מעליא הוא. אפי' ר"א מודה ועוד תניא כו', ס"א אפי' ר"א מודה אבל אפרוח אימת קא גדיל מביצה בתר דמסרחא ההיא שעתא עפרא בעלמא ואישתרי ליה וכי אסורה הביצה מעיקרא הוא דאסור דבת אוכלא הויא השתא לא אסירא ועוד תניא כו'. באפרוח ביצת טרפה שמותר א"ל, ס"א באפרוח ביצת טריפה שיקרבו ע"ג מזבח א"ל. מתני', מזבח שאין בקדשי כו' בדק הבית שאין בקדשי, [צ"ל] מזבח מה שאין בקדשי כו' בדק הבית מה שאין בקדשי. (וקדשי בדק הבית אין עושין תמורה קדשי מזבח) חייבין, מתיבת וקדשי עד תיבת וחייבין נרשם על כל תיבה קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. חייבין עליו משום, [צ"ל] וחייבין עליהן משום, תיבת עליו נמחק.
רש"י ד"ה למ"ד כו', יולדת. זה וזה גורם, וליכא לפלוגי בעובר ירך אמו הוא אלא א"כ עיברה ואח"כ נטרפה דהתם למ"ד ירך אמו הוא אירע הטרפות בגופו אבל היכא וכו'. ס"א כגון שנטרפה ולבסוף עיברה וה"ג בזה וזה גורם פליגי ר' אליעזר סבר אסור ורבנן סברי מותר אבל בעובר ירך אמו ליכא למימר דפליגי אלא א"כ עיברה ואח"כ נטרפ' שלמ"ד ירך אמו הולד לא יקריב משום דבגופו אית ביה טרפות ואסור ולמ"ד הולד לאו ירך אמו הוא יקריב (דבגוף) [דבגופו. מלאכת שלמה] לא אירע שום פסול אבל היכא וכו'. שם, בגופו אבל, [צ"ל] בגופו ולמ"ד לאו ירך אמו לא אירע הטרפות בגופו אבל. ד"ה אפרוח, שנולד. מה"ד באפרוח שנולד. שם, ולד במעי בהמה וכו', אינה גדילה משום הכי מודו רבנן לשון הירושלמי. [צ"ל] אינה גדילה מפי המורה לשון הירושלמי, תיבות משום הכי נמחק, ותיבות מודו רבנן ל"ש. ד"ה א"ל רבא לרב הונא כו', אינה יולדת שיחלא קמא. [צ"ל] אינה יולדת באפרוח ליכא היתירא בגויה דאוקמינן התם בשיחלא קמא. ד"ה רבי אליעזר מטמא וכו', עליה כו'. [ל"א ועיקר] דאפילו. [צ"ל] עליה כו' ונראה בעיני דאפילו. שם, דאבר מן החי מטמא. [צ"ל] דאבר מן האדם חי מטמא. שם, מן המת בהעור והרוטב אבל, [צ"ל] מן המת כדאמרי' בהעור והרוטב דבהאי מלא תרוד רקב אי אפשר שלא יהא בו כזית בשר אבל. ד"ה הכי נמי דאסירא וכו', דמוקצה הוא ואסור באכילת כרשינין אבל. [צ"ל] דמוקצה הוא דאסור באכילת כרשינין של עבודת כוכבים אבל. ד"ה רק בכל אות נפשך (תאכל) בשר. [צ"ל] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. ד"ה איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר וכו', ולא מייתר ליה לואכלת למדרש. [צ"ל] ולא מייתר ליה ואכלת למדרש, אות ל' נמחק. שם, להאכילן לכלבים תרי תנאי נינהו. [צ"ל] להאכילן לכלבים ותרי תנאי נינהו. ד"ה פיגול ונותר וטמא כו', בשלמים. [צ"ל] פיגול ונותר וטמא, וכולהו בשלמים. תיבת כו' נמחק. שם, ובפ"ק דיבמות. [צ"ל] בפ"ק דכריתות.
תוס' ד"ה למאן דאמר טרפה אינה יולדת וכו', תימה דאמר לעיל. [צ"ל] תימה דהא אמר לעיל. שם, וי"ל דודאי. [צ"ל] ויש לומר דלא דמי דודאי. שם, פסול טרפות אבל. [צ"ל] פסול טריפות אמו אבל. שם, ולבסוף עיברו ובולד טריפה. [צ"ל] ולבסוף עיברו וגבי ולד טריפה. שם, שאינו יורד להגיד. [צ"ל] שאינו יורד אלא להגיד. שם, אלא לצד אחד. [צ"ל] אלא צד אחד, אות ל' נמחק. ד"ה מלא תרווד וכו', מודו ובגמרא מייתי. [צ"ל] מודו ובנזיר מייתי, תיבת ובגמרא נמחק. שם, דהכא תני מלא תרווד (רקב) רימה. [צ"ל] דהכא אמרי' מלא תרווד רימה. שם, כשפירש מאדם חי. [צ"ל] כשפירש מאדם לאחר מיתה שאז אומר ר"א שיש לו תורת בשר מת אבל פלוגתייהו דהכא כשפירש מאדם חי. ד"ה אלא באדם מקרי רימה כו', האי טעמא וי"ל. [צ"ל] האי טעמא תיפוק ליה דאדם איקרי רימה אבל גבי ביצה לא שייך האי טעמא.
<h2>דף לא:</h2>
מתני', בשכרן מה שאין כן בקדשי בדק הבית יש בקדשי, [צ"ל] בשכרן יש בקדשי, מתיבת מה עד תיבת יש בקדשי נרשם על כל תיבה קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. הקדש בדק הבית חל, [צ"ל] והקדש בבה"ב חל. ואין בהן הנאה לבעלים, [צ"ל] ואין בהן הנאה לכהנים. גמ', ולד קדשי מזבח. [צ"ל] ולד דקדשי מזבח. דקדשי מזבח ותנן, [צ"ל] דקדשי מזבח היא ותנן. נותנין א"ר אבהו, [צ"ל] נותנין. מנא הני מילי א"ר אבהו. ועשו לי משלי, [צ"ל] ועשו לי מקדש משלי. יש בקדשי בדק הבית כו' אמר מר, תיבות כו' אמר מר נמחק. לבדק הבית וחל על הכל מאן תנא א"ר חייא, [צ"ל] לבדק הבית מאן תנא דסתם הקדשות לבדה"ב א"ר חייא. א"ר יוחנן דלא כר' יהושע, ס"א א"ר יוחנן רבי אליעזר היא. ושאר נכסים לבדק הבית, [צ"ל] ושאר נכסים יפלו לבדה"ב. ס"א ושאר נכסים לבדה"ב במאי פליגי ר' אליעזר סבר אין אדם חולק (על) [את] נדרו מדנקבות לאו אקדשינהו לעולה זכרים נמי לא אקדשינהו לעולה ור' יהושע סבר אדם חולק את נדרו ופליגי בדרב אדא בר אהבה כו' בעדר שכולו זכרים לא פליגי כי פליגי בעדר שיש בו זכרים ונקבות, ל"א אמרי לה אמר רב אדא כו' אלא בהמה לא פליגי כו' כי פליגי כשיש כו' בשלמא להאי דאמר כי פליגי כשיש שאר נכסים היינו דקתני ודמיהן יפלו כו' אלא להאי לישנא דאמרת כי פליגי בעדר כו' אי דליכא שאר נכסים ליתני ודמיהן יפלו לבדה"ב תני הכי ולא ליתני שאר נכסים, כך גירסת הספרים וכך גירסת הראב"ק ורש"י לא גריס כן. ופליגא דרב אדא בר אהבה דאמר. [צ"ל] ופליגא דרב אדא בר אהבה אמר רב דאמר. נקבות ור' אליעזר סבר אין חולק, [צ"ל] נקבות רבי אליעזר סבר אין אדם חולק. ור' יהושע סבר חולק את נדרו ל"א, [צ"ל] ור' יהושע סבר אדם חולק את נדרו בל"א. ור"א סבר [צ"ל] ר"א סבר, אות ו' נמחק. נדרו ודמיהן, [צ"ל] נדרו תנן ודמיהן. הבית תניא נמי, [צ"ל] הבית תני נמי, אות א' נמחק. לאתויי שפויי וניבה, [צ"ל] לאתויי שפויי ונבייה, תיבת וניבא נמחק. לאתויי (בקדושת מזבח), תיבות בקדושת מזבח נמחק. אין מועלין בהן, [צריך להוסיף] ואין בהן הנאה לכהנים מכלל דקדשי מזבח יש בהן הנאה לכהנים אמר רבינא דאפילו שפויי ונבייה לא מתהניא כהנים מינייהו, ס"א ואין בהן הנאה לכהנים אמר רבינא אפילו כו'.
רש"י ד"ה ולדן וחלבן, נפקא לן לעיל. [צ"ל] ולדן וחלבן, חלבן כדאמרי' לעיל, תיבות נפקא לן ל"ש. שם, ליפרקינהו לא אלימי. [צ"ל] ליפרקינהו אי אפשר דלא אלימי. שם, ומותרין ובקדשי בדק, [צ"ל] ומותרין אבל בקדשי בדק. שם, כולי האי. הס"ד, ומה"ד חייב כרת במזיד ובשוגג קרבן הס"ד, ומה"ד סתם הקדשות לבדה"ב ואפילו יש בהן דברים הראויין למזבח. הס"ד. ד"ה אמר מר סתם הקדשות. מה"ד אעיקר זיבחא. אותם שהקדישן ותמורה וולד באים מכח קדושה ואינה עיקר זבח. הס"ד, ומה"ד נותנין לאומנין בשכרן בשכר שמחזקין בדה"ב. הס"ד, ומה"ד ועשו לי מקדש סתם הקדשות, ותיבות אמר מר נמחק. ד"ה ופליגא דרב אדא וכו', דאוקמיה מתני'. [צ"ל] דאוקמינהו מתני'. ד"ה אדם חולק את נדרו וכו', דמסתמא לא אמר שלמים נינהו. על תיבת דמסתמא ועל תיבת נינהו נרשם עליו קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. ד"ה שפויי ונבייה וכו', מעילה בשפאין. [צ"ל] מעילה בשיפויין, תיבת בשפאין נמחק. שם, והויין לו לזבל. חלב המוקדשין. והויין לו לזבל, הס"ד. ומה"ד מה שאין כן בקדשי מזבח דהכי תנן במס' מעילה המקדיש את החורש מועלין בכולו אבל הגזברים שלקחו העצים למערכה מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה שאין ראויין למערכה אלא גזברים משפין וקוצצין למדה אחת לפי כשנתנו מעות לא לדעת שיפויי ונבייה נתרם. הס"ד, מה"ד חלב המוקדשין. ד"ה גידולין דחזו למזבח וכו', קדשים. [צריך להוסיף] ואין בהן בקדשי בדה"ב הנאה לכהנים אבל בקדשי מזבח יש בהו הנאה.
תוס' ד"ה ולדן וחלבן אסור וכו', ואי איעבור לאחר פדיונם. [צ"ל] ואי איעבור ואוליד לאחר פדיונם. שם, תפסינהו קדושה בשעת. [צ"ל] תפסינהו קדושת אמן לקדשן בשעת, אות ה' נמחק. ד"ה הא קדשי בדק הבית וכו', אלא מתנדבין מעות. [צ"ל] אלא א"כ מתנדב אדם מעות. ד"ה זכרים ימכרו וכו', עולות. משום דקיימא לן לקמן דמתפיס תמימים לבדק הבית אינן יוצאין מידי מזבח. ס"א עולות. קס"ד דטעמא משום דסבר דסתם הקדשות לבה"ב ומיהו ימכרו לצרכי עולות משום דלא יצאו מידי מזבח. ד"ה ופליגא וכו', כאן הנקבות. [צ"ל] כאן זכרים ונקבות ע"כ לבדה"ב קאמר דאי למזבח א"כ יהיה (קרבנו) [נדרו] חלוק שהזכרים יקרבו עצמן עולות והנקבות. ד"ה לאתויי וכו', את הקורה דאי. [צ"ל] את החורש דאי. ד"ה ואפי' למ"ד מועלין בקדשי מזבח. [צ"ל] ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח.
<h2>דף לב.</h2>
גמ', כל חרם דקדש קדשים הוי הוא לה' ליהוי מיתיבי, [צ"ל] כל חרם דמן קדש קדשים קאתי לה' יהא מיתיבי. תנן מקדיש אותן הקדש עילוי מאי לאו הקדש עילוי לבד"ה ומחרימין לחרמי כהן לא, [צ"ל] תנן ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן מאי לאו הקדש עילוי לקדשי בדה"ב ומחרימין אותן לחרמי כהנים לא. בברייתא הקדש, [צ"ל] בברייתא מקדישין אותן הקדש. תניא קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים, [צ"ל] תניא בהדיא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים.
רש"י ד"ה הקדש עילוי וכו', ואם נדבה דאם מתה. [צ"ל] ואם נדבה אותה בהמה שהחרים כגון דאמר הרי זו דאם מתה. ד"ה אם מתו וכו', האי מתו כגון. [צ"ל] האי מתו דקתני הכא כגון. ד"ה וכן חרמי כהנים וכו', קרקעות בערכין. ס"א קרקעות דכתיב בקרקעות כי אחוזת עולם להם מלמד שאין הכהנים מחרימין בערכין. ד"ה הא דשייריה, לקדשי. [צ"ל] כי שייריה, לקדשי. תיבת הא ואות ד' נמחק. ד"ה אהדא שייריה וכו', הקדש עילוי אבל. [צ"ל] הקדש עילוי דקדש לה' קרינא ביה אבל. ד"ה תרתי וכו', קדושות. [צריך להוסיף] וקדשי מזבח יכול להתפיס לבדה"ב להקדש עילוי ולהכי שיירא, הס"ד. ד"ה מאי לאו הקדש עילוי וכו', העילוי. הס"ד, ומה"ד ואידי ואידי הני תרי לישני דקתני מתניתין מיירי במתפיס קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, הס"ד.
תוס' ד"ה מקדישין וכו', לשון רש"י ול"נ דלא מצינו זה הלשון דליתב לבן בתו כהן כ"א גבי בכור לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין. [צ"ל] לשון רש"י מה שהזכיר גבי עולה טובת הנאה דבן בתו לא דק דודאי התם מפרש הספר גבי בכור שהבשר שלו כשנותנו לו הלכך הוי טובת הנאה חשובה אבל בעולה שאין לכהן אלא העור לא חשיבה הך טובת הנאה ובערכין מפורש טובת הנאה אחרת גבי עולה. שם, לקדשי מזבח לחרמי כהנים. [צ"ל] לקדשי מזבח או לחרמי כהנים. שם, טעמא דאטו. ס"א טעמא דלמה לא שייך לומר אם אמר הרי עלי מנה או בהמה לבדה"ב אפילו חייב באחריותו כמו בקדשי מזבח וכן אפילו לא קבל אחריותו אטו. שם, משאר אדם לפיכך. [צ"ל] משאר אדם דכל אדם יכול לפדותן לפיכך. ד"ה קדשי בדק הבית וכו', טובת הנאה יש בהן. [צריך להוסיף] ולא נהירא דודאי כל מה שפירשנו במשנה שייך כמו כן בקדשי בדה"ב דאם אמר עלי חייב באחריותו ואם לא אמר עלי שייך לומר אומדין כו' אלא טעמא אחרינא איכא משום דקדשי מזבח תמיד שם כו'. ד"ה חרמי כהנים וכו', נראה לפרש למורי (שי') בדהיה כהן והכא אתיא כמאן. [צ"ל] נראה למורי שיש לפרש בהדיה דהך דהכא אתיא כמאן.
<h2>דף לב:</h2>
גמ', בלבד (לעולם רבנן) וקרא למעילה דאתא למעילה כו', [צ"ל] בלבד מדרבנן וקרא למעילה הוא דאתא למעילה כו', ס"א בלבד אסמכתא בעלמא ואלא קרא למאי אתא מבעי ליה למעילה דחרמים למעילה כו'. למה ליה קרא, [צ"ל] למה לי קרא, אות ה' נמחק. מקדשי ה' המיוחדין לה', [צ"ל] מקדשי ה' קדשים המיוחדין לה'. אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה למה לי קרא קדשי קדשים כתיב בהו אלא כו', ס"א חטאת ואשם מנין ת"ל נפש כי תמעול מעל ריבה למה לי קרא קדש קדשים כתיב בהו אלמא כו'. בהו אלא אע"ג, [צ"ל] בהו אלמא אע"ג, תיבת אלא ל"ש. לרבויינהו למעילה. ס"א [לעיל ל"ב ע"א] הא רב הונא קרא קאמר מבעי ליה ההוא קרא לכדתניא וחכמי' אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כל חרם בישראל וגו' א"כ מה ת"ל כל חרם קדש קדשים לה' מלמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנלן דתפיס חרמים אקדשי מזבח אמר עולא דכתיב כל חרם על כל קדש וקדש חייל ומי אמר עולא הכי והא אמר עולא עולה שהתפיס לבדה"ב אין בה אלא עכוב גזברין בלבד אלמא לא תפסי קדשי בדה"ב אקדשי מזבח (מי מקרבינן) והא קרא קאמר וכל חרם קדש קדשים הוא לה' מדרבנן והא קרא אסמכתא בעלמא ואלא קרא למאי אתא מבעי ליה למעילה דחרמים. למעילה תיפוק לי מקדש קדשים קדש קדשים לא משמע ליה מי לא אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת כו' המיוחדים לה' איזה קדש המיוחד הוי אומר זה עולה אבל חטאת ואשם לא אתיין אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה אלמא קדשי קדשים לא משמע ליה עולא נמי קדשי קדשים לא משמע ליה. ושוה מכל וכל עם לשון ירושלמי שהיה לרש"י ז"ל והראב"ק ז"ל. מה שעשה עשוי אלא, [צ"ל] מה שעשה עשוי ואי מדאורייתא אמאי מה שעשה עשוי אלא. וזה וזה מודה לר"ש דקדשי ב"ה, [צ"ל] וזה וזה מודים דלר"ש קדשי בדה"ב. מודינא לך בקדשי, [צ"ל] מודינא לך אי בקדשי. תנן ר"ש אומר קדשי בדק הבית שמתו יפדו בשלמא לרבי יוחנן וכו' בקדשי בדק הבית אם מתו יפדו תניא כותיה כו', ל"א תנן אם מתו יקברו מאי לאו ארישא קתני אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנין אותן תיובתא דרשב"ל לא תרגימא אקדשי בדה"ב אי הכי אימא סיפא ר"ש אומר קדשי בדה"ב אם מתו יפדו אמאי כיון דתנא אקדשי בדה"ב קאי אימא ליה ר"ש אם מתו יפדו אמר לך רשב"ל ר"ש סבר דתנא קמא יקברו אתרוייהו קתני ואמר ליה ר"ש אי בקדשי מזבח קאמרת מודינא לך ואי בקדשי בדה"ב קאמרת לא מודינא לך תניא [בכורות דף ל"ו ע"א] כוותיה כו'. אם בהמה אשר יקריבו ממנה, [צ"ל] אם כל (כל) בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה.
רש"י ד"ה גזברין. מה"ד עיכוב גזברין. ד"ה ומשני מדרבנן וכו', וקרא לאסמכתא ועיקר. [צ"ל] וקרא אסמכתא ועיקר. ד"ה לרבות אימורי קדשים קלים למעילה וכו', היינו טעמא דאמר קדשים. [צ"ל] היינו טעמא דלא אמר קדשים. ד"ה מי קרבי. מה"ד וקדשי מזבח מי קרבי. שם, לבדק הבית אמאי מקרבינהו להו. [צ"ל] לבדק הבית מי מקרבינן להו. שם, עיכוב גזברין והאי קרא. [צ"ל] עיכוב גזברין והא קרא. שם, אכל הקדש וקדש אסור לשחיטה. [צ"ל] אכל קדש וקדש אסור לשחוט, אות ה' י' נמחק. ד"ה ראויה וכו', (דמדר' בהוא) דהקדיש. [צ"ל] דמדרבנן הוא דהקדיש, תיבת בהו נמחק.
תוס' ד"ה והאמר עולא וכו', כיון דמ"מ עולה דיכול להתפיס. [צ"ל] כיון דמ"מ סבר עולא דיכול להתפיס, תיבת עולה נמחק. שם, ואמאי הרי איכא איסורא. [צ"ל] ואמאי ליכא איסורא. שם, מדרבנן כלומר מדאורייתא. [צ"ל] מדרבנן פי' מה דאמר עולא המתפיס עולה לחרמי כהנים מה שעשה עשוי היינו מדרבנן אבל מדאורייתא, תיבת כלומר נמחק. ד"ה למעילה וכו', לא דריש (כלל דרשי). תיבות כלל דרשי ל"ש ונמחק. שם, עילוי משדה קדש. ס"א עילוי משום דקרא קדש. ד"ה מיתיבי וכו', קדשי ב"ה מדאורייתא אלא אפילו למ"ד אין תפסי ה"מ בשר והשתא. [צ"ל] קדשי בדה"ב נתפסים אלא אפילו למ"ד אין נתפסים ה"מ בשר אבל עור תפיס ובעי פדיה והשתא. ד"ה ורשב"ל אמר וכו', אקדשי מזבח ור"ש [צ"ל] אקדשי מזבח ה"נ הך לא קאי אלא אקדשי בדה"ב וה"נ מוכח לרשב"ל דלרשב"ל לא קאי אקדשי מזבח ור"ש. ד"ה אלא לרשב"ל וכו', מנא ליה דילמא מיירי. [צ"ל] מנא ליה לימא דמיירי, תיבת דלמא ל"ש ונמחק.
<h2>דף לג.</h2>
גמ', ואם [כל] בהמה אשר, [צ"ל] ואם כל בהמה טמאה אשר. ממנה שאינה, [צ"ל] ממנה מי שאינה. ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה. ל"א מדקתני הרי בהמה טמאה אמור מכלל דכי הדדי נינהו וקסבר כתיבי קדשי מזבח וכתיבי קדשי בדה"ב ועליהון כתיב והעמיד והעריך. מ"ט דריש לקיש דאמר, [צ"ל] מ"ט דר"י אליבא דרבנן דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וכתיב אם בבהמה טמאה ופדה בערכך כתיב קדשי מזבח וכתיב קדשי בדה"ב ועליהון כתיב והעמיד והעריך ורשב"ל מ"ט דאמר, ותיבת דר"ל נמחק. בעל מום מעיקרו בכלל, [צ"ל] בעל מום מעיקרו הוי בכלל. תני (ר') לוי, תיבת ר' נמחק. ואפילו עופות והכתיב אותה קשיא, [צ"ל] ואפילו עופות מאי ממעט אותה לתנא דבי לוי קשיא. על תיבת והכתיב נרשם עליו קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. קשיא מיתיבי וכו'. [נ"א] קשיא מיתיבי קדשי מזבח תמימין יקברו בעלי מומין יפדו קדשי בדה"ב בין תמימין בין בעלי מומין יקברו ר"ש אומר אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב תמימין יקברו ובעלי מומין יפדו מאי לאו בתם ונעשה בעל מום קשיא לר"י מרישא א"ל ר"י בבעל מום מעיקרו ה"נ מסתברא דאי תימא בתם ונעשה בעל מום נפלוג ר"ש ברישא. ל"א קשיא סיפא לר"ש אלא לאו ש"מ בבעל מום מעיקרו ש"מ אבל בתם ונעשה בעל מום מאי בעי העמדה והערכה נימא תהוי תיובתא דר"ל ר"ל מוקים בתם ונעשה בעל מום אי הכי קשיא סיפא לר"ש אמר לך תני בסיפא בקדשי מזבח ר"ש אומר בין תמימין ובין בע"מ יקברו ל"א ר"ל אפיך מפיך והכי מותיב מכילתא אחריתי מתו בין תמימין ובין בעלי מומין יקברו ר"ש אומר תמימין יקברו ובעלי מומין יפדו בד"א בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח תמימין יקברו ובע"מ יפדו מאי לאו בתם ונעשה בעל מום ותיובתא דר"י לא בבעל מום מעיקרא ה"נ מסתברא דאי תימא בתם ונעשה בעל מום נפלוג ר"ש בסיפא בקדשי מזבח אלא לאו ש"מ בבעל מום מעיקרא אבל בתם ונעשה בעל מום בעי העמדה והערכה נימא תהוי תיובתא דר"ל ר"ל מוקי בתם ונעשה בע"מ א"ה נפליג ר"ש (ברישא) בסיפא בקדשי מזבח א"ל ר"ל תני בסיפא בקדשי מזבח ר"ש אומר בין תמימין ובין בע"מ יקברו וכן גריס הראב"ק ז"ל כך יש בס"א. ובעלי מומין יפדו תיובתא, [צ"ל] ובעלי מומין יפדו בד"א בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח תמימין יקברו ובע"מ יפדו תיובתא. וקתני קדשי מזבח, [צ"ל] וקתני בקדשי מזבח.
רש"י ד"ה ור' יוחנן וכו', דמשתעי בב"ה. [צ"ל] דמשתעי בקדשי בדה"ב, אות ב' נמחק. ד"ה בין טוב לרע מבעי ליה, משמע דהוי חילוק. [צ"ל] בין טוב לרע מבעי ליה, הוי משמע דיש חילוק, אות ד' נמחק. ד"ה ובעלי מומין יפדו וכו', ר"ש קדשי מזבח [יפדו] הא. [צ"ל] ר"ש בקדשי מזבח יפדו הא. ד"ה מרישא תיובתא לרבי יוחנן. מה"ד תיובתא דר' יוחנן מרישא, אות ל' נמחק. ד"ה בבעל מום מעיקרו וכו', הכי יפדו. [צ"ל] הכי נמי יפדו. ד"ה והכי מסתברא וכו', יפדו דלר"ש (נמי) קדשי ב"ה לא היו. [צ"ל] יפדו לר"ש דהא לא היו בכלל העמדה והערכה, הס"ד. ד"ה לימא תיהוי תיובתא דר"ל וכו', טעמא דבעל מום מעיקרו הא. [צ"ל] טעמא משום דהוי מום מעיקרו אמרי' לרבנן יפדו הא. שם, יקברו. [צריך להוסיף] ותיובתא דר"ל דאמר דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, הס"ד. ד"ה ומשני ר"ל מיפך אפיך והכי מותיב ממכילתא אחריתי, דאשכח ברייתא אחריתי דמהפך לה ומותיב לה הכי לר' יוחנן דרשב"ל לא מייתי לה להא תיובתא לר' יוחנן כדגרסי' לה הכא. ס"א ומשני ר"ל מיפך אפיך הא בד"א דלעיל דסבר ר"ל דהכי איתא כדקתני מכילתין אחריתי ולא מייתי זה להאי תיובתא לר"י כדגריס לה הכא, מתיבת והכי עד תיבת רשב"ל נמחק. שם, דרשב"ל. [צ"ל] רשב"ל, אות ד' ל"ש. ד"ה אלא מיפך אפיך והכי מותיב לה וכו', בין תמימים כו' ואע"ג דבין. [צ"ל] בין תמימים כו', ובין. תיבות ואע"ג ואות ד' נמחק. שם, אלא (לאו) דקתני בהדיא. [צ"ל] אלא דלאו קתני בהדיא, אות ד' נמחק. ד"ה בבעל מום מעיקרו, ובב"ה. [צ"ל] בבעל מום מעיקרו, ובקדשי בדה"ב, אות ב' נמחק.
תוס' ד"ה רבי שב"ל מפיק ותני וכו', ולכך אמר יקברו. [צ"ל] ולכך אמר ברישא יקברו.
<h2>דף לג:</h2>
גמ', כדתניא כל הקדשים שנפל בהן מום ושחטן ר"מ אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו, ס"א כדתניא קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחט ר"מ אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו מדר"מ כר"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תהוי תיובתא דר' יוחנן אמר לך ר' יוחנן רבנן דהתם לחוד ורבנן דהכא לחוד. משום דחזו להקרבה, ס"א הואיל וחזי למזבח עביד בהו רבנן מעלה, ל"א משום דחזי להקרבה. ואמרי לה רבא לר' יוחנן, [צ"ל] ואמרי לה לרבא לר' יוחנן. מעיקרו וכולי עלמא סבירא להו דבעל מום, [צ"ל] מעיקרו דכו"ע סבירא להו הכי דבעל מום. לר' יוחנן דמוקים לה בבעל מום מעיקרו וכו' בכלל העמדה והערכה ולא וכו', ל"א לר"י דאמר אותה למעוטי בעל מום מעיקרו דלא בעי העמדה והערכה ולא וכו'. דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי ב"ה לא היו כדתנן ר"ש אומר קדשי ב"ה אם מתו יפדו ומודה ר"ש בבעל מום מעיקרו שנפדה מ"ט דאמר קרא אותה אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אבל חכמים אומרים. מתיבת דאמר עד תיבות אבל חכמים אומרים נרשם בחצי לבנה. לא היו ורישא קתני ואם מתו יפדו וסיפא קתני אם מתו יקברו ואיבעית אימא רב כרבי יוחנן כו', גס"י לא היו ולא מיתמר ליה זו דברי ר"ש ומחלוקתו משום דקתני סיפא אבל קדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ונפדו פטורין מבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסורין לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו ואמאי יקברו והא רב סבר לה כרשב"ל דאמר לרבנן קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה קדשי מזבח לא היו ומשום הכי לא מיתמר זו דברי ר"ש ומחלוקתו ואיבעית אימא רב כר"י כו'. מיבעי ליה אימא הכי נמי, [צ"ל] מיבעי ליה תני זו דברי ר"ש ומחלוקתו, תיבות אימא הכי נמי נמחק. מתני', קדשים שהפילה, [צ"ל] קדשים שהפילו (אות ה' נמחק), עי' תוס' זבחים (דף פ"ד ע"ב) ד"ה ומוציא. רבי שמעון. תוס' נדה דף מ"א [ע"א ד"ה קסבר]. ומדליקין. פסחים דף ל"ג ע"ב.
רש"י ד"ה הכא במאי עסקינן וכו', קודם פדיון דקאמר יפדו. [צ"ל] קודם פדיון וקאמר יפדו, אות ד' נמחק. ד"ה משום דחזו להקרבה, עבוד להו מעלה. [צ"ל] משום דחזו להקרבה, עבוד בהו מעלה, אות ל' נמחק. ד"ה ליגזז וליעבד, לאחר פדיונן. [צריך להוסיף] ואע"ג דשאר קדשים שקדם הקדש למומן אסורין בגיזה ועבודה לאחר פדיה. וחלבן מותר. לאחר פדיה דלא קרינא ביה בשר ולא חלב דלא קדשי קדושת הגוף אלא קדושת דמים וכיון שנפדו פקעו קדושתן. ד"ה ולדן וחלבן מותר. [צ"ל] ולדן נמי מותר, תיבת וחלבן נמחק. ד"ה ואמר רב עלה. [צ"ל] ואמר רב יהודה אמר רב עלה. שם, אבל חכמים כו', ומחלוקתו. [צ"ל] אבל חכמים כו'. הס"ד, ומה"ד תנא דבי לוי הא דאמרינן לעיל הכל היו בכלל העמדה והערכה. הס"ד, ומה"ד ר"ש ומחלוקתו. ד"ה ומחלוקתו וכו', נמי אוקמת דבעל מום. [צ"ל] נמי סבירא להו דבעל מום, תיבת אוקמת נמחק. ד"ה ואיבעית אימא רב כר' יוחנן ס"ל וכו', דההיא מצי לאוקומה. [צ"ל] דההיא איכא לאוקמה, תיבת מצי ל"ש. ד"ה שליא תקבר. [צ"ל] הפילה שליא תקבר. דאיסורי הנאה נינהו, חולין. [צ"ל] דאיסורי הנאה נינהו. הס"ד, ומה"ד ושור הנסקל דאסור בהנאה דכתיב לא יאכל וכו' אי נמי נפקא לן מבעל השור נקי וכו'. הס"ד, ומה"ד ועגלה ערופה כתיב שם וערפו שם תהא קבורתה. הס"ד, ומה"ד וצפורי מצורע דשוחטין על פני המים אבל משולחת לא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. הס"ד, ומה"ד ושיער נזיר נשרפין תחת הדוד של שלמים. הס"ד, ומה"ד פטר חמור כתיב וערפתו וגמירי לה דאסור בהנאה מעגלה ערופה. הס"ד, ומה"ד בשר בחלב דחתיכת בשר שנתבשלה בחלב אסורה בהנאה בפ' כל הבשר. הס"ד, ומה"ד חולין. ד"ה וכן חיה שנשחטה בעזרה וכו', אם חולין היא דליכא. [צ"ל] אם היא דהקדש בדה"ב כיון דאין קדושת מזבח חלה עלה כחולין היא א"נ אם חולין היא וקמ"ל דאע"ג דליכא. ד"ה כלאי הכרם וכו', מכלאים גמרה. [צ"ל] מכלאים גמרי', אות ה' נמחק.
תוס' ד"ה רבי שב"ל וכו', אחד קדשי מזבח יפדו בבעלי מומין דתנא קמא. [צ"ל] אחד קדשי מזבח ואחד כו' בעלי מומין יפדו מיתוקם באותן קדשי מזבח בעלי מומין דתנא קמא. ד"ה כדתניא וכו', ובספרים כתוב ר"מ כר"ש. [צ"ל] ובספרים כתוב מדר"מ כר"ש. שם, כדפירש כל הסוגיא בספרים. [צ"ל] כדפי' בתחילת כל הסוגיא בספר, הס"ד ראב"ק.
<h2>דף לד.</h2>
מתני', חטאת הבאה על הספק תשרף, עיין נזיר (דף כ"ט). גמ', שער הנזיר יקבר, תיבות שער הנזיר יקבר נמחק. בכור בבגד ידלק הבגד, ס"א בכור בתוך הבגד ידלק הבגד. ע' תוס' בכורות [דף (לג) ל"ב ע"ב]. איתמר נמי אמר רבי יוסי ברבי חנינא כאן, ס"א איתמר נמי בפלוגתא דר' יוסי בר חנינא אמר כאן. ואם לאו אוקמה כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי, ל"א אימר דאמר רבי יהודה בפני עצמו על ידי תערובות מי אמר תני אם לא רצה לחלוץ רשאי. ואלו הן הנשרפין אמר מר חמץ בפסח ישרף, [צ"ל ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח ישרף] ותיבות אמר מר נמחק. תרומה טמאה והערלה כו' הא כיצד, [צ"ל] תרומה טמאה הערלה וכלאי הכרם את שדרכו כו' הא כיצד. ובקצת ס"י כתוב רק את שדרכו לישרף כו' הא כיצד, וגירסא זאת היא עיקר, וכן פי' רש"י במתני' את שדרכו כו' אערלה וכלאי הכרם קאי, ולא רצה רש"י [לפרש] דקאי נמי על תרומה טמאה דשמן טמא ראוי להדלקה ויין טמא לזילוף, אך יש ליישב בשאר משקין ודוחק. משקין בקבורה, [צריך להוסיף] ומדליקין בפת ובשמן של תרומה וניחוש דלמא אתי לידי תקלה אמר רבא פת דזריק לה לבין העצים שמן דשדי ליה בכלי מאוס. אשם תלוי כו' ת"ר אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר' יהודה אומר יקבר ר' שמעון אומר ישרפו. א"ר יהודה חטאת העוף, [צ"ל] א"ר יהודה כיצד חטאת העוף. יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה, [צ"ל] יטילנה לאמה מנתחה אבר אבר וזורקה לאמה. לא ישרפו כו'. מ"ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור והתניא דם כו'. נ"א לא ישרפו כו'. תניא אמרו לו אין מותר לשנות תדע שהרי נשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור ורמינהו דם כו'. דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה כיון דלא ידיע מאן, תיבות דלא ידיע מאן נמחק.
רש"י ד"ה חטאת העוף כו', שהפילה ספק ולד ספק אינו ולד כיון דחטאת [יולדת מן] העוף היא כדכתיב כו'. [צ"ל] שהפילה ואינה יודעת אם הפילה מין חיוב אם מין פטור בפרק המפלת מפרש איזו מין חיוב איזו מין פטור וכיון דחטאת יולדת עוף היא כדכתיב כו'. שם, ואינה נקטרת לא איכפת. [צ"ל] ואינה נאכלת לא איכפת, תיבת נקטרת נמחק. ד"ה יטילנה לאמה וכו', ואיידי דעור רך הוא. [צ"ל] ואיידי דעוף רך הוא, תיבת דעור נמחק. ד"ה כאן בשק וכו', ומתני' בשער. [צ"ל] ומתני' דקתני יקבר בשער. ד"ה ליבטל ברובא וכו', בשק במשמע מעט. [צ"ל] בשק דמשמע מעט. שם, ואי קשיא וכו' ולא שייך בהו ביטול. מתיבת ואי קשיא עד סוף הדבור נרשם בחצי לבנה. ד"ה אמר ליה קשיא לן לשלופינהו וכו', הכי קאמינא לה א"א לשלופינהו מוטב ודקא קשיא לך. [צ"ל] הכי קאמינא לך אם אפשר לשלופינהו מוטב ואם לאו דקא קשיא לך. ד"ה דם הנדה ובשר המת וכו', ויבשין היכא דנעשו. [צ"ל] ויבשין אם נפרכו דנעשו, תיבת היכא נמחק. ד"ה לעולם אסור ומיערב לא עריב כו', וכתיב ולקחת לך וכו' של עובד כוכבים אסור כו'. מתיבת וכתיב עד סוף הדבור נרשם בחצאי לבנה.
